"בייביייי! בוא רגע!", הוא רץ מבוהל לכיוון הסלון. "מה זה?" הבטתי לכיוון הספה.
"אממ... מה זה מה?"
"זה!" גחנתי וניגבתי כתם של רוטב, שטפטף בשוגג על ספת הקטיפה.
"זה... אני... אוף, מצטער בייבי", הוא אמר ומיהר למטבח.
מאוחר יותר קלטתי קפה שנשפך על מכונת הכביסה (איך זה קורה, אלוהים, תגיד לי?!) וריח שתחילה חשדתי כי הוא שייך לחתול סורר שהשתין במפגין, אך התגלה כטיפות של שתן גברי על מושב האסלה. והייתה גם החולצה שלי שהתמלאה בכתמים בשל בקבוק רוטב שלא נסגר כהלכה, והמגבת הרטובה שלו ששוב נזרקה על המיטה.
עולמי התמוטט.
הכול היה כל כך נקי, ריחני ומסודר עד שהוא הגיע. לא דאגתי שאני אפתח את הארון של הקפה ותנחת עליי צנצנת של קקאו שהונחה על צידה. או ששקית האוכל של החתולים לא תשוב לארון כשהיא סגורה, ושלמחרת כל הארון יתמלא בנמלים. אני חיה לבד כבר שנים, התרגלתי לרמה אסתטית מסוימת, להרגלים מסוימים, לסדר מסוים, ופתאום הכול מתערער לי.
הוא ישב לידי על הספה, נינוח ושקוע בספר, ואני הבטתי סביב על הדירה. יש סיכוי טוב שאת צריכה להיפרד לשלום מכל דבר כאן בבית, כי הכול כעת עלול להיהרס או להשתנות, חשבתי לעצמי. תגידי שלום למכנסיים הלבנים האהובים עלייך, לאגרטל ולכוסות הקרמיקה שאמך יצרה במו ידיה.
לפתע התמלאתי בתחושת מחנק. אני חיה בדירה הזאת כבר שמונה שנים לבדי. זה כמעט עשור. עיצבתי אותה כראות עיניי ופיתחתי בתוכה שגרה ומנהגים משלי. אני יודעת איפה כל דבר ממוקם, ומה ההיגיון שעומד מאחורי מיקומו של כל חפץ בבית. אני לא יודעת אם זה ככה בכל קשר, או שפשוט עבר כל כך הרבה זמן מאז שהייתי במערכת יחסים ופשוט שכחתי מה זה בנים, אבל בזמן האחרון כל מה שאני רואה זה איפה הוא מפשל, איפה אין חשיבה לפרטים. איפה טווח הראייה מצומצם, היכן דברים לא נעשים עד הסוף - וזה מפחיד אותי.
אני חוששת שאני הופכת לסטריאוטיפ של האישה הנרגנת, זאת שכל הזמן מעירה לבן זוגה על כל דבר קטן. הסטריאוטיפ המרתיע הזה של "האישה המציקה", גרם לי להתחיל לפקפק בעצמי. מה אם אני בכלל מדמיינת? אולי זה לא כזה נורא ואני סתם מגזימה? הרי אם כל הדברים האלה עד כדי כך בלתי נראים, שהוא לא שם לב שהוא עושה אותם אפילו, אולי הם לא חשובים? מצד שני, לי הם חשובים. אז למה אני עושה לעצמי גזלייטינג? למה במקום לתת מקום לדברים שחשובים לי, אני ממהרת להתמלא בספק ולבטל את עצמי?
"אבל הדברים האלה - נאחזתי בהם במשך שנים, התרגלתי אליהם. הייתה לי דרך משלי, ומרחב משלי, וחפצים שאספתי, ופתאום הכול מתפרק, ואין לי ברירה אלא להבין שדברים יהיו שונים מעכשיו. ופתאום עולה בי הפחד שאחרי שנים של דשדוש אחר מציאת הזוגיות הנכונה, כשכבר נופל בחלקי האיש הנכון, אולי אני בכלל לא מוכנה?"
כן, הדברים האלה חשובים לי. המכנסיים הלבנים חשובים לי, הכוסות של אמא, האגרטל, הסדר, הניקיון, הריח, המקומות הספציפיים שבהם הדברים נמצאים. הכול חשוב. הכול צריך להישאר. ככה, כמו שהוא. אבל למה זה כל כך חשוב? מה יקרה אם זה לא יתקיים? מה יקרה אם זה ישתנה?
אולי אני פשוט בכזאת בהלה מלאבד את עצמי, את הפרטיות ואת העצמאות שלי, ולכן אני מחפשת תקלות? כי ברור שאני יודעת שזה שטותי, שכל אלו אינם דברים מהותיים, כי מלבדם יש פה גבר מכיל, וקשוב, וכל כך טוב אליי. איך אני יכולה בכלל להעמיד תכונות כאלו בשורה אחת מול דברים אסתטיים כמו עוד כתם ועוד ניגוב לשולחן?
אבל הדברים האלה - נאחזתי בהם במשך שנים, התרגלתי אליהם. הייתה לי דרך משלי, ומרחב משלי, וחפצים שאספתי, ופתאום הכול מתפרק, ואין לי ברירה אלא להבין שדברים יהיו שונים מעכשיו. ואולי הם לא ייראו כמו שדמיינתי. ופתאום עולה בי הפחד שאחרי שנים של דשדוש אחר מציאת הזוגיות הנכונה, כשכבר נופל בחלקי האיש הנכון, אולי אני בכלל לא מוכנה?
זיכרון מחיים אחרים
כחודש אחרי שאמרתי בקול על ספת הפסיכולוגית שאני רוצה ילדים, עצרתי בבית קפה נחמד בפינת הרחוב. עמדתי בתור כשלפתע נשמע קול מאחוריי. "היי, מאיפה אני מכיר אותך?"
נו באמת, לא שוב אותו סיפור! רק לפני חודש פתחתי פופ-אפ של הוינטאג' שלי, והוא נכנס לחנות, בהה בי במבט מבולבל ושאל מאיפה אנחנו מכירים. אחרי כמה שניות של בלבול הדדי, הגענו להבנה שאנחנו מזהים אחד את השני מהמאצ'ים שהיו לנו באפליקציות, מאצ'ים שאגב לא הובילו לכלום. מעולם לא יזמנו שיחה, ובטח שלא מפגש. הפרצוף שלי פשוט אף פעם לא ייחרט לו בזיכרון, או מה?
ואז נזכרתי שאני לא נראית כמו בתמונות. הלכתי לספר והורדתי את השיער הארוך והגולש שטיפחתי במשך שנים, ונשארתי עם תספורת קצרצרה ונערית. צחקקתי לכיוונו ואמרתי, "עשינו כבר את השיחה הזאת! אבל אולי אתה לא זוכר אותי כי היה לי אז שיער ארוך", ומיששתי בהיסוס את שיערי.
"אה, כן!" הוא נראה כמתעורר מחלום. "אז זאת אני! האמת שממש לפני כמה ימים היה לנו שוב מאצ' באפליקציה, ושוב לא דיברנו. אולי זה הקטע שלנו?"
"באמת? לא שמתי לב. אני כבר לא נכנס לאפליקציות, אני מיואש מזה. אני צריך להכיר פנים מול פנים. אני פותח אותן רק כשאני בחו"ל. האמת שחזרתי ממש לפני כמה ימים לארץ".
בדיוק באותו הרגע קראו בשמי, לקחתי את הקפה, והתיישבתי לידו בספסל. דיברנו ללא הפסקה במשך שעה וחצי. הרגשתי הכי נינוחה בחברתו. בשלב מסוים קלטתי שאני מאחרת לעבודה. כל כך התמזגתי איתו בתוך השיחה, עד שפשוט לא שמתי לב לזמן שעבר.
"טוב יובל, אז נצא לדייט, לא?", הוא שאל והישירות שלו נגעה לליבי.
"אני חושבת שכן. לא?"
"כן!"
הוא הגיש לי את הטלפון, והקלדתי את המספר. קמנו יחד מהספסל, התקדמנו לכיוון האופניים שלו, ממשיכים לדבר כי פשוט לא יכולנו לעצור. "אני אכתוב לך", הוא אמר כשהגענו לצומת שבו נאלצנו להתפצל. הסתובבנו והמשכנו כל אחד לדרכו. קלטתי שחיוך רחב התפרס על פניי. כל כך רציתי להסתובב ולהציץ עליו אבל לא רציתי להיות קלישאה של סרט הוליוודי. כל הדרך לעבודה חייכתי, התרגשתי והתמלאתי תקווה. מעולם לא הרגשתי ככה לפני כן.
למחרת הוא כתב לי. המשכנו לדבר בהודעות, ובהקלטות, והשיחות היו ארוכות ואינטימיות. כשנפגשנו לראשונה, אחרי כמה ימים, כבר הרגשתי שאני עומדת לפגוש חבר ישן. ישבנו במועדון ג'אז שומם, שוב דיברנו ללא הפסקה והחזקנו ידיים. זה היה מרגש אבל לא מלחיץ. זה היה מרענן להרגיש ככה.
ברחוב, מחוץ לבר, יזמתי נשיקה. הרגשתי שזה מיותר למתוח את הרגע הזה. הרי ברור שאנחנו רוצים. זאת הייתה נשיקה מלאה בתשוקה. לא פחדתי שהוא יחשוב שאני "קלה" או "זורמת", שאני מתקדמת מהר מדי ושהוא יזלזל בי בגלל זה. הרגשתי שאני והוא באותו הראש, ושאין לי ממה לפחד.
למחרת בבוקר יצאתי מהדירה שלו וחזרתי הביתה. הוא כתב לי בערב, ושוב נפגשנו. בבוקר הוא קם ממני, והמשכנו יחד לקפה, ועבדנו האחד לצד השנייה. חזרנו אליי, התקלחנו, הכנו אוכל, הזדיינו, ישנו חבוקים, קמנו יחד. רכבנו יחד באופניים לקפה. שוב עבדנו יחד, הוא מהמחשב שלו ואני לידו מהמחשב שלי.
אכלנו צהריים. חזרנו אליי. דיברנו שעות. שכבנו. יצאנו. חזרנו אליו. קמנו יחד. עבדנו יחד. הלכנו אליי. בישלנו. דיברנו. שכבנו. התקלחנו. ישנו חבוקים. קמנו בבוקר. נכנסתי לעשות פיפי, הוא הלך אחריי, התיישב על דופן האמבטיה, והמשיך לדבר כאילו כלום. אמרתי, "אני אוהבת אותך". הוא חייך ואמר, "אני אוהב אותך". נשיקה.
הלכנו יחד לקפה. יחד לסידורים. יחד באופניים ברחבי העיר. יחד. יחד. ככה כבר שלושה חודשים. בלי מאמץ, בשיא הטבעיות, הכול פשוט התיישב במקום. ידעתי שאנחנו פשוט מתאימים, שזה נכון. לא היה לחץ, לא היו אלמנטים רעילים או ממכרים, כאלו שבדרך כלל מתווספים לתשוקה שאני חשה כלפי גברים.
מהרגע הראשון הוא ידע לתקשר את מה שהוא מרגיש ואת מה שהוא רוצה, עד שלא נותר מקום להתבלבל או לקפוץ למסקנות חרדתיות, שבדרך כלל מצביעות על כך ש"אני לא טובה מספיק". יובל הדרמטית, ההיסטרית, זאת שהכרתי כל כך טוב והייתי בטוחה שהיא אני, פשוט נעלמה מהסיטואציה. פתאום, מולו, הבנתי בבת אחת שהכול בסדר איתי.
לצאת מהקונכייה
"בייבי? הכול טוב?"
פתאום קלטתי שאני בוהה במבט מבוהל בחלל הבית במשך דקות ארוכות, בלי להוציא מילה.
"מה מטריד אותך? אני צריך שתדברי איתי".
"אני מפחדת שאני סתם מחפשת אותך בדברים. לא נעים לי כל הזמן להעיר. אני מרגישה שאני נהיית קלישאה. ואולי אני מבוהלת שאני מאבדת את הבית ואת המרחב ואת הקונכייה שלי. אני מפחדת שאני לא מוכנה לזוגיות כמו שחשבתי".
"את לא מדמיינת, ואת לא מגזימה. אני חושב שהרבה ממה שאמרת הוא נכון - הדברים האלה מפריעים לך כי זאת מי שאת, את שמה לב יותר ממני לדברים האלו, והמצב הזה חדש לך כי את רגילה שדברים מסוימים קורים בדרך שלך. זה באמת מאוד מלחיץ כשמישהו נכנס לקונכייה הבטוחה שלנו ודברים פתאום משתנים בתוכה.
"אני גם מרגיש עד כמה הרווקות הארוכה התקבעה אצלי, ואני לא מודע לאיך זה לחיות עם בת זוג. זה פוקח גם לי את העיניים ומבהיל גם אותי. אני גם יוצא מהקונכייה שלי. אז אני אנסה לשים לב יותר. אבל תדעי גם את, שגם אני מתרגל לחיות בזוג, ושלפעמים דברים כאלו עדיין יקרו, וזה בסדר.
"אני חושב ששנינו מוכנים האחד לשני, וששנינו מוכנים לזוגיות הזאת. אני רוצה שתראי אותי בתור הגבר שאת אוהבת ולא בתור ילד שצריך לחנך אותו. זה לא סקסי, נכון?", הוא צחקק.
חייכתי אליו, והרגשתי בבית.
