4 צפייה בגלריה
יובל לוי
יובל לוי
יובל לוי
(צילום: עומר כחלון)

השבוע התבשרנו כי מדינת ישראל הוציאה צו גירוש ל-100 חסרי מעמד מקהילת העבריים מדימונה. מזועזעת מהידיעה, הרמתי טלפון ושלחתי הודעה לידידי עמי, כדי לבדוק מה שלומו ושלום המשפחה. כבר תקופה שלא דיברנו, ודאגתי, אך למרות שעבר הרבה זמן מאז שיחתנו האחרונה, הרגשתי מספיק בנוח לשלוח לו הודעה.
ביני לבין עמי שוררת מערכת יחסים חמה וקלילה, לפיה לא משנה כמה זמן עבר מאז שיחתנו האחרונה, השיחות בינינו תמיד מרגישות טבעיות ונעימות. פעם אחת, אחרי כמה חודשים שבהם לא דיברנו, הוא שלח לי הודעה וטען שהוא חייב לי התנצלות.
"על מה?" שאלתי אותו
"לא דיברתי איתך הרבה זמן. נעלמתי".
"סליחה, חוצפן. מה אתה מייחס את ההיעלמות רק לעצמך? גם אני לא יצרתי קשר בעצמי. בקיצור, הכול בסדר", הבהרתי. עמי צחק והשיחה זרמה בנעימים.
"היי מלכה", הוא ענה לי בדיוק. "הכול בסדר, קצת משוגע אבל נתגבר. תודה רבה על ההתעניינות, יפה".
אני לא מבינה את זה. אני על הדברים הכי קטנים מאבדת את שלוות הנפש. איך ייתכן שהוא נשאר כל כך רגוע ואופטימי נוכח החדשות המטלטלות האלה? בעודי מהרהרת בכך, צג הטלפון שלי עידכן שעמי רוצה לשוחח איתי בווידיאו. זה תמיד מצחיק אותי שהוא מעדיף שיחות וידיאו על פני הודעות.
"היי בייב! לונג טיים. מה קורה יפה?"
הראסטות שלו היו אסופות מעל הראש בסוג של גולגול כזה, ועל פניו התנוסס חיוך ענק.
"בסדר, יפיוף. דאגתי לך. מה זה, איפה אתה?"
"אני באפריקה, בייבי".
"מה?! כבר גירשו אותך?"
הוא צחק.
"לא, לא גירשו אותי", הוא אמר והציג את הדרכון הישראלי שלו מול המצלמה. "אני פה כבר כמה חודשים. באנו לעזור לכמה אנשים... אבל עזבי אותי, מה איתך? מה חדש אצלך?"
"או-אה...", אמרתי. "הרבה קרה מאז הפעם האחרונה שדיברנו. ואני מאוהבת".
"הופה! וטוב לך?"
"כן, אני חושבת, למרות שכמו שאתה מכיר אותי, אני מעט בעייתית".
"אז לא לעשות בעיות! תתמסרי! אם את מאושרת, זה כל מה שחשוב. איזה כיף זה אהבה".

חברות ממאצ' ראשון

אני ועמי הכרנו לפני שנתיים בטינדר. החיוך הקורן ומלא השמחה שלו, והראסטות הארוכות והמרשימות שלו הצליחו לחדור אליי מבעד למסך הטלפון, וישר עשו לי את זה. כבר מהפגישה הראשונה הבנו שפשוט כיף לנו ביחד. הסקס היה מצוין, ויחד עם זאת, רווי בדיבורים וצחקוקים שגרמו לנו לא לקחת ברצינות יתרה את כל העניין. פשוט נהנו.
שנינו לא בדיוק היינו מוכנים למערכת יחסים, וגם לא רצינו האחד את השני בתור בני זוג. היו לנו חילוקי דעות מאוד מהותיים, לגבי לא מעט דברים, והיה ברור שבמסגרת זוגית זה פחות יעבוד. הוא כמובן היה טבעוני, ואני - עד כמה שלא נעים לי להודות בכך – לא כזאת. אני גם מוקפת חברים מקהילת הלהט''ב (ופאנסקסואלית בעצמי), ואילו לו קשה מאוד "עם כל הרעיון של גייז".

4 צפייה בגלריה
 הכול התחיל בטינדר
 הכול התחיל בטינדר
הכול התחיל בטינדר
(צילום: shutterstock)
"אני צריכה להפגיש אותך עם החבר הכי טוב שלי!", אמרתי לו פעם, בעודי שוכבת לידו ערומה על המיטה ומשחקת לו בראסטות היפות. "אתה תתאהב בו עד שכל ההומופוביות תעבור לך, תשמע לי". "זה לא מפריע לי, יש לי חברים גייז. פשוט לא כל כך נוח לי עם זה, זה הכול".
כשהוא היה אומר דברים כאלו, הייתי מגלגלת את העיניים ומעיפה לו ראסטה אחת לפנים. לשיחות האלה לא באמת היה לאן להתפתח. ידענו שאנחנו שונים, ועדיין נהנינו מאוד זה מחברתה של זו, וזה כל מה שהיה חשוב. כמובן שלהוציא את האמונות והאידיאולוגיה שלנו, פשוט הייתה לנו אנרגיה דומה של אהבה, חום, הומור, ספונטניות ופתיחות, כך שכל השאר לא היה חשוב.

על גאווה ודעה קדומה

לקהילת העבריים מדימונה נחשפתי בפעם ראשונה כשהייתי בצבא. הייתי מש"קית ת''ש, ובשלב מסוים למדנו על אוכלוסיות וקהילות שונות בישראל, על האמונות שלהן ועל תנאי הת''ש להם הם זכאים. הייתי אז ילדה בת 18 שרגלה לא דרכה יותר מדי מחוץ לבועה שבה גדלתי, וכשסיפרו לנו בקורס פרטים יבשים על הקהילה, בצירוף כמה תמונות מוויקיפדיה, עדיין לא ידעתי למה לצפות. ואז שובצתי ב'נבטים', בסיס חיל האוויר הממוקם כחצי שעה דרומית לדימונה, והחלטתי לנצל את ההזדמנות כדי להכיר את הקהילה מקרוב.
היה לנו בבסיס חייל אחד שאהבתי במיוחד. הוא היה יושב אצלנו במשרד ושר עם כזה סטייל. וואו! איך שהוא היה שר... כל המש"קיות פשוט נמסו שם, אחת אחרי השנייה. פעם הוא השמיע לנו שיר שהוא כתב על אשתו והתינוק שנולד לו, שיר שעסק בגעגועים שלו אליהם.
עם כל הקשיים, העוני והמועקות היומיומיות שעברו עליו, עדיין נותרה בו אופטימיות קסומה שגרמה לו להסתובב מחויך בבסיס. אני זוכרת שהוא תמיד דיבר ברכות ובנועם, לא צרח ודרש כמו יתר החיילים. לא סתם כולנו התאהבנו בו.
באחד המפגשים שלי ושל עמי, גילינו גילוי מרעיש. "אתה יודע, כשהייתי מש"קית ת''ש בנבטים, היה לי חייל אחד מקהילת העבריים שגם לו קראו עמי-אל".
"את צוחקת? גם אני שירתי בנבטים!".
"ב-2010?!".
"ב-2010".
"אתה העמי שלי?"
"את המש"קית שלי?!"
"פאק, לא זיהיתי אותך! היה לך שיער קצר".
"לא הייתה הרבה ברירה", הוא ענה מצחקק. "בכל זאת, צבא. ולך היה שיער ארוך ומשקפיים?"
"כן! זאת אני".
"איזה קטעים".
באותו ערב הוא סיפר לי על בר בדרום תל אביב, שהוא הולך אליו הרבה פעמים לג'אם סשן, ושאל אם בא לי להצטרף. "אני רק צריך לעבור בבית, האחים שלי שם. אני רוצה לראות שהכול בסדר ולקחת משהו חם".
עמי גר אז בקצה העיר. זאת הייתה הפעם הראשונה ששכר דירה בעצמו. בדימונה הוא גדל בבית פוליגמי. לאביו יש שתי נשים. שתיהן גידלו אותו ולשתיהן הוא קורא "אמא", למרות שרק אחת מהן היא אימו הביולוגית. חוץ משתי האימהות, היו איתו גם המון אחים ואפס פרטיות. הוא סיפר לי שבגלל הצפיפות, לא פעם אחיו הקטנים באים ללון אצלו בדירה.
הגענו אליו, עלינו במדרגות הבניין, עמי פתח את דלת הבית, נכנסתי פנימה וראיתי ארבעה בחורים צעירים חסונים וגדולי ממדים, יושבים על המיטה ורואים פרק של "חברים". המראה הצחיק אותי מאוד. שאלתי אם אפשר להצטרף, והם פינו לי מקום על המיטה, נבוכים. הם בדיוק הכינו ארוחת ערב, סיר של פסטה ברוטב אדום, ושאלו אם אני רעבה. נעניתי להצעה בחיוב. ישבנו שם, על המיטה באמצע הבית, ארבעה בחורים גדולים וכהי עור עם בחורה לבנה זעירה אחת, אוכלים פסטה ורואים "חברים".
"אני סיימתי. בייב, את מוכנה?" שאל אותי עמי.
"כן, מבחינתי אפשר ללכת", אמרתי ואחיו הסתכלו עליי בפרצוף עצוב, מבואסים שמסיבת הפיג'מות שלנו הגיעה לסיומה.
"אפשר להצטרף?" שאל לפתע ג'י, אחד האחים. הוא היה בחור צעיר, כבן 21, גבוה ויפיוף אמיתי.
"בטח", אמרתי ויצאנו.

4 צפייה בגלריה
דירת שותפים ב'חברים'
דירת שותפים ב'חברים'
תמיד אקטואלית. "חברים"
(צילום: יח"צ)

נכנסנו לבר, ועמי וג'י אמרו שלום בחיבוקים וטפיחות שכם לכל אדם שנקרה בדרכם. מיד קלטתי שהם תושבי קבע בבר הזה. עמי לא חיכה שנייה נוספת, ושעט לכיוון מרכז החדר, שם ישבו כבר שלושה אנשים עם כלי נגינה. התיישבתי עם ג'י על הבר, והזמנו שתייה.
המוזיקה התחילה, ועמי תפס את המיקרופון. "סופרסטישן" של סטיבי וונדר החל להתנגן, עמי התחיל לשיר, והלסת שלי נשמטה. וואו! איזה קול יש לו, שיהיה בריא! לרגע הייתי בטוחה שסטיבי באמת נמצא איתנו בחדר. כלומר, שמעתי את עמי שר כבר אינסוף פעמים, הוא מזמר סביבי כל הזמן, אפילו פצחנו פעם בשירה משותפת, אבל זה היה משהו אחר. עם המוזיקה החיה וההגברה, הקול שלו הדהד בחלל החדר.
"אתה לא שר?" שאלתי את ג'י.
"לא אני", הוא אמר נבוך. "מופתעת?" הוא חייך אליי חיוך שובב. איזה חמוד, חשבתי לעצמי. רואים שהוא ילד טוב. השיר הסתיים במחיאות כפיים סוערות מצד הקהל המצומצם שנכח בבר, והלהקה המשיכה.
ג'י קם מהכיסא, והתחיל לרקוד.
"בואי!" הוא קרא לי משועשע. קמתי אחריו והתחלתי להתנועע. זה היה כל כך כיף! ג'י לא הפסיק לחייך ולרקוד, עמי לא הפסיק לשיר, ואני לא הפסקתי להתמוגג. הסתכלתי עליהם וחשבתי שבחיים לא הייתי נקלעת לכאן, לחור השבור הזה בדרום העיר, עם שני הגברים האלה, שכה שונים ממני אך גם כה דומים, ומתמלאת בכל כך הרבה חום ואהבה.

4 צפייה בגלריה
סטיבי וונדר
סטיבי וונדר
סטיבי וונדר
(צילום: Ben A. Pruchnie/GettyimagesIL)

שום דבר ממה שקרה לי לא היה מתרחש אם לא הייתי מסירה מעצמי את שק האמונות הטפלות ומתמסרת לכל מה שבא. בדיוק כמו בשיר של סטיבי וונדר, לפעמים צריך לדעת לנקות את האמונות הטפלות בלי פחד או שיפוטיות. איזה כיף זה! אחרי הג'אם המשכנו לשתות ולדבר, ולבסוף נפרדנו מכולם בחיבוקים והתחלנו להתקדם שתויים ומתנדנדים בחזרה לכיוון יפו.
השעה הייתה שעת לילה מאוחרת למדי. הסתכלתי על שני הגברים המתנדנדים והצוחקים שלידי, התמלאתי אהבה ותהיתי לעצמי אם בכל סיטואציה אחרת הייתי מפחדת. הרי אם לא הייתי מכירה את עמי וג'י, והייתי הולכת כאן בלילה לבד, בטח הייתי מתה מפחד, מוציאה גז מדמיע או אוחזת חזק בצרור המפתחות שלי, מוכנה לכל תרחיש.
תהיתי לעצמי אם הייתי הולכת לבד בלי להכיר אותם, ורואה מולי שני גברים שאינם לבנים, האם הייתי מפחדת מהם? לא ידעתי את התשובה. רק ידעתי, בוודאות, שהייתי מצמידה להם תווית מפוקפקת, וממש לא את התווית הטובה, התמימה, זאת שרואה "חברים" עם כל המשפחה על המיטה. הלכתי לידם בדממה, בעוד קולות הצחקוק שלהם נשמעים ברקע, והתמלאתי בעצב והודיה. איזה עולם מוזר.