כבר כמעט שמונה בערב. אני כבר אחרי מקלחת, ומרגיש קצת בלחץ או אולי התרגשות לקראת הערב שבפתח. מבחינת הלבוש הלכתי על סטייל קריין חדשות - סוודר ירוק שיושב יפה על פלג הגוף העליון, ומכנס פיג'מה שיושב בנוח על פלג הגוף התחתון. אני מכין לעצמי דרינק, מתיישב מול המחשב ופותח את קישור הזום שנשלח אלי מבעוד מועד.
כשאני בפנים, מסך אחר מסך מופיעים עוד ועוד פנים כמו פטריות אחרי הגשם או אזעקות אחרי התרעה, עד שבסופו של דבר אני רואה מולי שבע נשים ושישה גברים. מאחד המסכים מציצה ליבנת לוין, המנחה של הערב, בת זוגו של אלון שרשם אותי למפגש.
ליבנת (36) ואלון (38) לוין הם הורים צעירים לשני ילדים. ביום ליבנת עובדת בהייטק, ואלון מכהן כסמנכ"ל פיתוח עסקי של מותג אופנה משפחתי. הם הכירו בפסטיבל מידברן, ומהר מאוד אימצו לעצמם תחביב זוגי יוצא דופן: ליצור חיבורים ושידוכים בין כל הרווקים שהם מכירים. זוגות רבים חוטאים בכך עם הפיכתם לזוג, מנסים להעביר את נטל הזוגיות לאחרים, בתקווה שכולם יהנו או יסבלו כמוהם. אבל אצל ליבנת ואלון התחביב הפך לרמה אחרת של מומחיות, או אובססיה, תלוי את מי שואלים.
עוד לפני המפגש המזומזם, אני תוהה ביני לבין עצמי האם זהו הכיוון אליו מתקדמת האנושות - תמהיל של עצלנות וטכנולוגיה שמאפשר לנו לראות, להתחבר ולדבר עם כל העולם - ולעשות זאת הישר מהנוחות של הספה והכפכפים שבבית. במקום לצאת ולהישיר מבט לאנשים חדשים, אנחנו מתכנסים בתוך עצמנו ומדברים אל אותות דיגיטליים, המספקים לנו תמונות של אנשים וקוראים להם חברים. במחשבה שנייה, וקצת יותר מודרנית, אני מבין שאני כנראה מגזים. מקורן של הכרויות בזום לא נטוע בעצלנות. גם אצל אלון וליבנת השידוכים בזום הם עניין שהתחיל ממקום אחר.
זה התחיל בניסיונות (והצלחות) שידוך בין החברות שלה לחברים שלו. לאורך השנים, כולם כבר הפכו לדבוקה אחת גדולה, אבל חיידק השידוכים עדיין דרש מהם את ליטרת הבשר שלו. אז הם המשיכו לשדך ולשדך, עד שאל החיידק הזה הצטרף גם נגיף (ממש נהיה פה שיעור ביולוגיה) - בתקופת הסגרים של הקורונה הם יצרו את מפגשי הזום הראשונים שלהם, דייטים מונחים ורבי משתתפים שהתגלגלו בהמשך למפגשי הכרויות בברים, ומשם לריטריטים של הכרויות תחת השם "מכירים אחרת", שהתפרסו על פני סופ"שים שלמים.
אלון מספר לי שלליבנת ולו כבר יש חלקה יפה בגן עדן, כי אפילו חתונות כבר יצאו מהתחביב שלהם. ועכשיו יש מלחמה, ואנשים שוב מתכנסים להם בבתים, ולדברי אלון, גם הדרישה לזום חזרה. "גם אנחנו מעדיפים את המפגשים הפיזיים, האנושיים", הוא מודה, "אבל זה צורך שהגיע מהקהילה. שלושה ימים בלבד אחרי שהתחילה המלחמה, אנשים כבר פנו אלינו כדי שנארגן להם זום. העלינו פוסט באינסטגרם כדי לבדוק אם יש לכך ביקוש, והוא התפוצץ. נרשמו אלף ומשהו איש! הבנו שאנשים צריכים את זה עכשיו".
איך אתה מסביר את הביקוש?
"זה הגיוני שבזמני מלחמה אנשים מחפשים את הקשר וזה גם מאפיין את התקופה הזו. אנשים חווים בדידות ומקבלים פרופורציה לחיים".
אומנם ככל שהערב התקדם, חלחלה אצלי ההבנה שבניגוד להתלהבות של היתר, אני עצמי קצת פחות מתחבר לפורמט, אך למחרת גיליתי שזה באמת רק אצלי, כי עמיתיי למפגש נהנו מספיק בשביל להישאר ולקשקש יחד עד השעות הקטנות של הלילה. אולי זה עניין של אומץ - לעשות את הקפיצה הזאת מהמסך אל המציאות, מהלבד אל הביחד.
בסופו של יום או לילה, אני מבין שהיכרויות בזום זו רק התשובה של כושר הסתגלנות שלנו כבני אדם למצב הקשה שפוקד אותנו. הרי אם הייתי פוקד כנס מקצועי, המשימה שלי הייתה לצאת עם כמה שיותר 'לידים', מספרי טלפון של אלו שהביעו עניין במה שאני עושה, בתקווה שאוכל להתקדם איתם עסקית בהמשך. גם מערב ההיכרויות הזה אני יוצא עם כמה לידים של נשים שהביעו בי עניין, ואני מניח שנכון הדבר גם לגבי חלק מהמשתתפים האחרים. כך שאולי, למרות הכל, אפשר למתג את הערב הזה כהצלחה.
