"עזבי אותך מגברים, תקשיבי לי, אין כמו להיות לבד!", אמרה לי כל חברה נשואה מהיום שבו נשברה הכוס בערב חתונתה. לטובת מי שפספס, ארענן את זיכרונכם: אני ענבל, אותה רווקה בת 35 שהעזה לומר בקול רם שהיא נהנית מהרווקות ושאין בה פחד ממחסור בביציות. הפעם החלטתי לדון בנושא אחר שיושב על ליבי - ניסיון החיים של החברים הנשואים שמושלך לעברי בכל פעם מחדש.
עוד בנושא:
בעשור האחרון, מאז שהחברים שלי "נשאבו" לחיי הנישואים, רוב המפגשים החברתיים בהם לקחתי חלק עסקו בלתת לי "טיפים מצילי חיים", כדי שחלילה, טפו, לא אמצא את עצמי בנישואים כושלים. אז כן, קיבלתי המון עצות אחיתופל מרגיזות, החל מ"תיהני מהלבד שלך" ועד ל-"תנצלי כל רגע, זה זמן שלא יחזור על עצמו". אבל כנראה שהעצה (אם אפשר לקרוא לה ככה) שאני באמת רוצה להתעכב עליה, היא: "אל תמהרי להביא ילדים", שתמיד מגיעה בליווי תומך של "זו לא צריכה להיות השאיפה של חייך".
אז קודם כל, תודה חברים יקרים, על זה שאתם מסדרים לי את סדר העדיפויות ואת הרצונות של חיי. בכל זאת, מה הייתי עושה בלעדיכם? אבל תסבירו לי איך זה הגיוני שבאותה נשימה שאתם מזהירים אותי מפני ילדים, אתם שולפים את הטלפון הנייד רק כדי להראות לי עוד תמונה של הילד הקסום שלכם מרוח בפסטה כשהוא חמוד מתמיד?
הרי אתם לא באמת מתחרטים על שהחלטתם להביא את צילי וגילי לעולם. אתם מאושרים, הורים גאים, נמסים מכל מילה שהם מוציאים מהפה. אז מה זה בעצם? ניסיון נואש לגרום לי להרגיש טוב עם עצמי כיוון שעוד לא הבאתי ילד לעולם? או שזה בכלל המקום הבטוח שלכם להוציא את התסכולים שלכם, עליי, הרווקה ש"עוד לא יודעת מה זה אומר להיות אימא לילדים"?
כמובן שכל העצות משנות החיים הללו מגיעות בליווי קיטורים חריפים על בני הזוג, שכבר לא מכילים כמו שהם היו בתקופת ירח הדבש, שהסקס איתם איבד את הקסם, ושלא נדע - פיתחו הרגלים מגונים כמו לשבת על הספה עם תחתונים (הרגל שפעם לא הפריע לאיש, אבל היום הוא כבר "ממש לא מתאים").
ילדים זה שמחה
וחכו, עוד לא הגעתי לשיא העצבים. אחרי שיחה שלמה הכוללת אזהרות, קיטורים, המלצות ועצות שלא הייתי נותנת לאויבים שלי, מגיע החלק המרגיז מכל: הטון הכועס על הילדה שלא נרדמה בזמן והחליטה ש"דווקא לפני השינה היא רעבה", מתחלף לפתע בטון אכפתי וחם, מלא באהבה, ואיתו השאלה: "אז מה, ענבלי, את לא חושבת שהגיע הזמן להקים משפחה? ילדים ישנו לך את החיים לטובה". רגע, מה?
הרי כולנו יודעים שנישואים זה לא צחוק, בטח כשמצרפים לכך ילדים. לילות רומנטיים מול המסך מתחלפים בארוחות ערב, מקלחות וסיפור לפני השינה, הטופ שבבילויים הופך להיות קפיצה לג'ימבורי ועצירה במקדונלדס, וגם הים כבר לא מרגיע כמו שהיה בעבר. החיים הזוגיים מביאים איתם המון לחצים, מריבות, ויכוחים וחילוקי דעות, וכל זה מושלך לעברנו, הרווקים והרווקות שנאלצים לחטוף מטר אזהרות מפני העתיד הזוגי הצפוי לבוא.
אבל תאמינו או לא, למרות כל ה"סבל" שאתם הנשואים עוברים, אני עדיין מאוד רוצה ומאמינה בדבר הזה שנקרא זוגיות, חולמת על ילדים ומחכה לרגע שבו אמצא את הבחור שיצליח להכיל אותי. וכן, גם לעיתים קרובות כנראה, להרגיז אותי. אז בבקשה תפסיקו לספר לי עד כמה אתם אומללים, סובלים ומתוסכלים בזמן שאתם מעלים עוד פוסט משפחתי מאושר לרשתות החברתיות. לא אשקר, זה קצת עושה לי בחילה. ולא, זה לא בגלל שאני בהיריון, תודה ששאלתם, שוב, כמו בכל פעם שקצת לא הרגשתי טוב.
ולכל אלה שמסתכלים עליי במבט חולמני מקנאה ואומרים לי, "אוי, איזה עולם שלם יש בחוץ, איזה מבחר, איזה כיף לך, כל האפשרויות פתוחות". וול, אני לא יודעת איך לומר את זה בצורה עדינה, אבל חברים, אתם באמת חושבים שאני עדיין רווקה כי הבחירה בחוץ כל כך קשה? ברצינות? מה פספסתי? איפה כל הטוב הזה שכולם, מלבדי, מוצאים ורואים? תנו לי רמז, מפה, משהו.
