העידן שבו "מחיקת היסטוריה" הייתה שקולה לניקוי יסודי של עקבות הוא נחלת העבר. הסיפור של מלי וליאל יהלומי, שנמצאו בארגנטינה לאחר התייעצות עם הבינה המלאכותית של גוגל, ג'מיני, לגבי תוכנית ההימלטות שלהן, הוא תזכורת למציאות טכנולוגית שבה הזיכרון הדיגיטלי עולה על הזיכרון האנושי.
במקרה הנוכחי, החוקרים לא היו זקוקים לכישורי פריצה דמיוניים; הם היו זקוקים להבנה בסיסית של האופן שבו הענן והמידע פועלים בעידן הנוכחי. הטעות המרכזית של השתיים, ושל רבים אחרים הסבורים שהם פועלים בתוך תיבת פרטיות, היא ההנחה שמחיקת שיחה מהממשק של המשתמש שקולה להעלמת הנתונים מהשרתים.
הבינה המלאכותית אינה מנהלת יומן אישי; היא מערכת המעבדת נתונים, שומרת לוגים, זיכרון מטמון (Cache) ומידע זמני. גם אם המשתמש מפעיל פקודת מחיקה, המידע בדרך כלל נותר בשרתי הספק לצורכי אבטחה, שיפור איכות השירות או פשוט מפאת הבירוקרטיה של נתונים שטרם נדרסו על ידי נתונים חדשים.
מצב שיחה (לא ממש) זמני
בעוד שחברות כמו OpenAI, גוגל ואנת'רופיק מאפשרות היום "מצב שיחה זמני", חשוב לזכור כי כל פעולה שמתבצעת מול שרת חיצוני משאירה טביעת רגל דיגיטלית שלעיתים דורשת צו שיפוטי כדי להוציאה לאור, אך לעיתים קרובות היא נגישה במידה מספקת באמצעות הפקה פורנזית מהמכשיר עצמו.
ההשוואה בין כלי הבינה המלאכותית הקיימים כיום מציפה פערים מעניינים בגישות הפרטיות. בעוד שג'מיני של גוגל מחוברת באופן הדוק לאקו-סיסטם של חשבון הגוגל של המשתמש, דבר שמקל על סנכרון נתונים אך גם על אכיפתם, הרי ש-ChatGPT מאפשרת עבודה ללא התחברות, מה שמצמצם את טביעת האצבע המקושרת לזהות ספציפית.
עם זאת, כל המודלים הגדולים כיום שומרים נתונים לטווח קצר לפחות. ההבדל המשפטי בין הכלים הוא קריטי: חברות בעלות נוכחות פיזית בישראל, כמו גוגל, עומדות בפני אתגרים משפטיים מקומיים שונים מאשר חברות הפועלות מרחוק, מה שמשפיע על היכולת של רשויות האכיפה בישראל להוציא לפועל צווים.
ג'מיני של גוגל. מחיקת שיחות והיסטוריה לא תועיל לכם
(Getty Images)
ברמה הגלובלית, אנחנו רואים גישות שונות לחלוטין לפרטיות דיגיטלית. אירופה, עם רגולציית ה-GDPR המחמירה שלה, מנסה לכפות על חברות הטכנולוגיה מחיקה מוחלטת של מידע, אך המציאות הטכנית של אימון מודלים ותחזוקת שרתים הופכת זאת למשימה בלתי אפשרית כמעט.
בארה"ב, הגישה היא לרוב פרגמטית ומוכוונת אבטחה, בעוד שבסין, המדינה מוודאת שהגישה לנתוני המשתמשים תהיה תמיד פתוחה בפניה, ללא צורך במאבקים משפטיים ממושכים. ישראל נמצאת איפשהו באמצע, מנסה לשמר דמוקרטיה וזכות לפרטיות תוך כדי התמודדות עם עבריינות ופשיעה לאומנית שמשתכללת מהר יותר מאשר המחוקק.
הטכנולוגיה שנמצאת בבסיס המקרה הזה – היכולת לשחזר נתונים שנמחקו – אינה חדשה. היא מבוססת על האופן שבו זיכרונות פלאש (SSD) פועלים: הם לא באמת מוחקים מידע עד שהם צריכים לכתוב עליו מחדש (מכאן "הדריסה" של הנתונים).
הפער הוא בתפיסה שלנו את המכשיר: אנחנו רואים בו חבר או יומן, בעוד שהוא כלי טכני המנהל לוגים ותעבורת רשת. האירוניה הוא שאנו בוטחים במכונות שינהלו את חיינו, בזמן שהן מתפקדות כעדים השקטים והאמינים ביותר נגדנו (או בעדנו, תלוי מה מחפשים למצוא).
בכל מקרה, לא ברור בדיוק אילו נתונים או איזו גישה קיבלה המשטרה לחיים הדיגיטליים של בנות משפחת יהלומי, אבל מה שבטוח זה שהיכולת להיעלם דורשת כיום הרבה יותר מאמצים מאשר אלו שהן השקיעו.
