אני זוכר את סבתא שלי בוכה מול החדשות ב-79'. הלב שלה היה שבור כי שני הילדים שלה היו שם, בתוך התופת של ימי המהפכה האסלאמית. היום, כשאני רואה את הסרטונים שיוצאים מאיראן ברשתות החברתיות, אני מבין שזה קורה שוב. הפעם זה לא רק הצעירים שרוצים חופש, אלא כולם. העם פשוט רעב.

הזיכרון שהפך למציאות

הייתי בן שמונה כשראיתי את סבתא שלי בוכה. זה לא היה בגלל סרט עצוב; זו הייתה מהדורת החדשות שבישרה על המהפכה האסלאמית. עבורה, אלו לא היו רק כותרות - אלו היו החיים עצמם. שני הילדים שלה, הדודים שלי, עדיין חיו אז באיראן, והפחד שמא ייבלעו בתוך הכאוס קרע אותה מבפנים.
זה גרם לה להבין אז שהעולם שהכירה משתנה לנצח, הייתה הידיעה ש"הבזאר (שוק) נסגר". באיראן, הבזאר הוא לא רק שוק; הוא הדופק של המדינה. כשסוחרי הבזאר הפנו גב לשאה, גורלו נחרץ. היום, בשנת 2025, כשאני גולל בסמארטפון, אני מרגיש דז'ה-וו מצמרר.

הלב שנשאר באיספהאן

סבתא שלי נולדה באיספהאן, "חצי עולם" כפי שהפרסים קוראים לה. היא תמיד דיברה בגעגוע על ריח התבלינים בכיכר מיידאן-א-נאקש-א-ג'האן. איספהאן של סבתא הייתה עיר של יופי. בסרטונים של 2025, איספהאן נראית אחרת לגמרי. היא הפכה למוקד של זעם, והסוחרים באותם שווקים, הם אלו שמובילים היום את הקו הקשוח ביותר נגד המשטר.
1 צפייה בגלריה
טהרן איראן
טהרן איראן
שוק סגור בטהרן
(צילום: Majid Asgaripour/WANA (West Asia News Agency) via REUTERS )

המתמטיקה של המהפכה

מה שקורה עכשיו ברשתות הוא לא רק מחאה פוליטית, אלא קריסה כלכלית מתועדת בזמן אמת. באחד הסרטונים הוויראליים נראה סוחר בדים עומד מול חנותו וזועק את הטרגדיה שלו.
הוא מסביר שמכר אתמול סחורה ב-230 מיליון ריאל, אבל היום, כדי לקנות את אותם בדים מהספק, הוא צריך לשלם 250 מיליון. "זה לא עסק, זה הפסד!", הוא צועק ומורה לעובד שלו להוריד את התריס.
ויש את "סרטון סגירת הבזאר" של המאה ה-21: סוחר אחר עובר בין סמטאות השוק, מראה שורה ארוכה של תריסים מוגפים ומתרה במי שחושב להישאר פתוח: "אל תנסו להסיח את דעתנו, אין יותר מכירות. עכשיו זה העם מולכם".

ייאוש בשידור חי

הייאוש עובר דרך המסך גם בצורה גרפית ואלימה. באחד התיעודים נראה גבר שפשוט מתחיל לנפץ אבטיח, ביצים ועגבניות על הרצפה תוך שהוא צורח את המחירים שלהם: "אבטיח ב-500 אלף תומאן, ביצה אחת ב-10 אלף". זהו רגע של איבוד עשתונות - האוכל יקר כל כך, שהוא כבר לא מזין, הוא רק סמל לעוני.
בסרטון אחר, הסרקזם האיראני המושחז בשיאו: שני גברים עורכים "טקס אנבוקסינג (פתיחת אריזה)" חגיגי לשק אורז, עם מוזיקה של חתונות ופתיתי שלג, כאילו מדובר באייפון חדש או ביהלום יקר. זה מצחיק, עד שקולטים שזו המציאות שלהם ב-2025.

הקינה של נשות איראן

גם בתוך הבתים, המצלמות פתוחות. באחד הסרטונים נראית קבוצת נשים בשחור השרה קינה מודרנית: "הבנזין עלה, הזהב בשיא, והדולר כבר ב-140 אלף". הן מסיימות במילים המצמררות "שלום לך, חיים". זה כבר לא רק "נשים, חיים, חירות", זה "נשים, רעב, ייאוש".
עם זאת, חשוב להבין שהקריאה "רזא שאה, תחזור!" שנשמעת ברקע של רבים מהסרטונים הללו היא לא בהכרח רצון לכונן משטר דמוקרטי, אלא געגוע ליציבות ולזמן שבו איראן הייתה חלק מהעולם, ולא מדינה שמשקיעה את כל כספה בטילים, בזמן שאזרחיה לא יכולים לקנות עגבנייה.
כשסבתא שלי בכתה ב-1979, אלו היו דמעות של פחד על ילדיה. היום, כשאני מסתכל על הסרטונים מאיספהאן של 2025, אני רואה עם שאיבד את הפחד כי אין לו מה להפסיד. המשטר בטהרן יודע את ההיסטוריה: מהפכות באיראן מתחילות בבזאר ונגמרות בארמון. כשהבטן ריקה, אפילו הסמארטפון הופך לנשק קטלני.
אפי בנאי, מומחה לרשתות חברתיות באיראן