לפני כמה ימים רעד מכשיר הטלפון שלי. על הקו הייתה חברה שברחה מאיראן לווינה לפני שלושה עשורים. היא פליטה שמשפחתה הארמנית חוותה את נחת זרועו הברוטלית של משטר האייתוללות, פשוט כי הם היו "אחרים". היא התקשרה לא כדי לבקש רחמים, אלא כדי להטיח בקול שבור את האמת המרה בפרצופו של העולם.
אלפי הרוגים באיראן
גל המחאות באיראן - כותרות נוספות:
"תספר לישראלים שאיראן מנותקת. אין קווי טלפון, אין אינטרנט. אני לא יכולה ליצור קשר עם המשפחה שלי שם. המנהיגים שלכם הבטיחו 'תצאו לרחובות ואנחנו נעזור' - אז איפה אתם? איפה העולם שצועק בכיכרות על עזה אבל דומם מול הטבח בנשות איראן? למה דמנו שקוף בעיניכם?" היא הטיחה.
המונולוג הזה הוא אינו רק ביטוי של ייאוש אישי, אלא כתב אישום נגד מצעד הצביעות הבינלאומי. בזמן שמערכות החדשות של ה-BBC ומנהיגי אירופה הפסיביים מקדישים שידורי פריים-טיים בלתי נגמרים לסכסוכים שמתאימים לנרטיב הנוח להם, באיראן מתבצע "Silent Kill" – החשכה דיגיטלית מוחלטת שנועדה לאפשר למשמרות המהפכה לרצוח גברים ונשים בסמטאות, ללא עדים וללא תיעוד.
מהפכה של בעלות הבית
כדי להבין את עוצמת האש שבוערת ברחובות, צריך להבין מי היא האישה האיראנית המודרנית. זהו דור שגדל לתוך דיכוי, אך סירב להפוך לקורבן. נשות איראן הן הכוח המשכיל, הנחוש והפוליטי ביותר במדינה. עבורן, המהפכה שהחלה עם מותה של מהסא אמיני היא לא "מחאת חיג'אב" שטחית - זוהי מלחמה קיומית על הריבונות שלהן על גופן ועל עתידן.
התיעודים שדולפים החוצה חושפים דמות של לוחמת שאין לה מה להפסיד: נשים מתועדות כשהן מזיזות הצידה את נעלי העקב, קושרות בנחישות את שרוכי מגפיהן הצבאיים, אוספות את שיערן ויוצאות לרחובות; יותר ויותר נשים מצטלמות עם שיער גלוי ושוברות את חומות הפחד.
הנשים האיראניות מוכנות למלחמה
בסרטונים אחרים שצולמו בימים האחרונים נראות נשים שורפות את הדרכון של הרפובליקה האסלאמית - הכרזה על התנתקות סופית מהזהות שהמשטר כפה עליהן; וכמובן אי אפשר שלא להזכיר את הפעילות שצולמו מציתות את תמונתו של המנהיג העליון חמינאי ומשתמשות באש כדי להדליק סיגריה בבוז מופגן.
אבל שיא העוצמה של נשות איראן מתבטא ב"ריקוד האש" שהפך לסמל המהפכה. בסרטונים מלב טהרן נראים המונים רוקדים מסביב למדורה מאולתרת, כאשר הנשים נראות משליכות לאש את החיג'אב שלהן, לצלילי מחיאות כפיים וקריאות עידוד של הקהל.
זהו רגע שבו הדיכוי הופך לאפר. הריקוד הזה, שנאסר על נשים באיראן מאז 1979, הוא התשובה החזקה ביותר לניסיון להעלים אותן. הן רוקדות מול הרובים, מול האלות ומול הניתוק הדיגיטלי שנכפה עליהן.
נשים איראניות זורקות את החיג'אב שלהן למדורה
מהפכה שלא תכבה
הזעקה מווינה היא קריאת השכמה. נשות איראן לא מחכות יותר למנהיגי אירופה הפסיביים או לכתבים של ה-BBC. הן כבר קשרו את המגפיים, שרפו את הדרכונים, ורקדו סביב המדורות חשופות שיער.
המהפכה הזו כבר קרתה בלבבות; עכשיו זה רק עניין של זמן עד שהאש שהציתו הנשים בטהרן תכלה את המשטר שדיכא אותן. השאלה היחידה שנותרה היא היכן העולם יעמוד כשההיסטוריה תיכתב.
