מרגע שאושרו תקנות לשעת חירום המתירות לשב"כ ולמשטרה יכולות מעקב וניטור דיגיטלי אחר אזרחים, שוגרו הודעות הרגעה והבהרה חריגות לציבור: ראש השב"כ, נדב ארגמן, מיהר להכריז כי "רגישות העניין ברורה", וכי "שב"כ לא יעסוק באכיפה או בפיקוח על החייבים בבידוד"; והיועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, הודיע כי "ההסתייעות בשב"כ היא כמובן חריגה, אך לאחר שקילת החלופות השונות, באו גורמי המקצוע לכלל מסקנה כי רק האמצעים שבידי השירות יוכלו לספק מענה אפקטיבי לבעיה".
3 צפייה בגלריה
תקנות לשעת חירום, מעקב אחרי כולם
תקנות לשעת חירום, מעקב אחרי כולם
תקנות לשעת חירום, מעקב אחרי כולם
(צילום: shutterstock)
אלא שהתקנות, שאושרו במהלך שיחת טלפון באישון לילה, תוך עקיפת סמכות ועדת המשנה לשירותים חשאיים בכנסת - שהתפזרה אתמול בצהריים, ממשיכות להדאיג חוקרים וטכנולוגים, מומחי פרטיות ומעקב. "היוזמה הזאת לא אושרה בכנסת, והמסלול העוקף שבאמצעותו היא כן אושרה אומר דרשני", מסביר ד"ר אבי מרציאנו גילבורד, חוקר טכנולוגיות מעקב ומרצה במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון. "בלימת היוזמה בכנסת אמורה כשלעצמה להדליק נורה אדומה. אחת הבעיות במסלול העוקף היא שכמעט לא קיימת בקרה על איסוף המידע ושימוש בו. חשוב להדגיש שאיכון מיקום של אזרחים ספציפיים אינו דבר חדש, אבל הוא חייב צו שופט, עד אתמול בלילה".
3 צפייה בגלריה
בנימין נתניהו
בנימין נתניהו
"ביטחוניזציה של הפנים". בנימין נתניהו
ד"ר מרציאנו גילבורד מסביר את הבעייתיות בהתרת מעקב אזרחי המוני על-ידי השב"כ: "שירות הביטחון הכללי מוסמך לפעול רק בענייני ביטחון, במובן הצר של המילה. יש פה דילמה אמיתית: מצד אחד, השב"כ הוא הרשות היחידה בישראל שיש לה את היכולות הטכנולוגיות הנדרשות למטרה הספציפית הזאת, כפי שהבהיר ראש השב"כ בעצמו. מצד שני, מדובר במשבר אזרחי, והעברת השליטה בו לרשויות הביטחון במהירות רבה ובניגוד לרצון הכנסת היא צעד בעייתי.
"לשב"כ מראש יש כלים חודרניים, ויש סכנה בהפעלה שלהם בתוך המרחב האזרחי. בספרות המחקר קוראים לזה 'ביטחוניזציה של הפנים'. כלומר, מצב שבו פרקטיקות מעקב שנהוגות במרחב החיצוני, מחוץ לגבולות הלאומיים או על אויבים ממשיים, מופעלות בתוך המרחב הלאומי או על אזרחים. זו הידרדרות. כמו מצדדי פרטיות רבים, אני לא חושב שמישהו מבקש לשלול את זכויותינו או להפר את פרטיותנו, אבל תהליכים אנטי-דמוקרטיים מהסוג הזה נוטים להתפתח ולפתח חיים משל עצמם. ההיסטוריה מראה שלמדינות ולארגונים יש נטייה לקחת לידיהם כוח כשאפשר".
במוקד הביקורת על העברת התקנות לשעת חירום, מצויה העובדה הפשוטה שמשבר הקורונה הוא משבר אזרחי ולא ביטחוני, אבל כזה שבחסות התקנות מופעלים כלים ביטחוניים כנגד אזרחים. "הפעלת כלים ביטחוניים, ברמת פיקוח הכי נמוכה שיש, זה המתכון הכי גרוע לרכוש את האמון של הציבור ולטפח סולידריות - ואלה מרכיבים קריטיים כשרוצים לצלוח תקופת חירום", אומרת פרופ' קרין נהון, נשיאת איגוד האינטרנט הישראלי. "הממשלה באה ואומרת לאנשים 'אנחנו לא מאמינים לכם, אנחנו רוצים לפקח, לעקוב אחריכם ולהעניש אתכם'. נתנו כלים מאוד דרקוניים לגופים ביטחוניים - לשב"כ וגם למשטרה, וכל זה נעשה ללא הסכמת האזרחים, בלי מעורבות של מומחי טכנולוגיה, בלי מעורבות של הרשות להגנת הפרטיות, ובלי פיקוח אמיתי של הכנסת. מבחינתי זה מדאיג".
3 צפייה בגלריה
בלי פיקוח וללא הסכמת האזרחים. מעקב סלולרי
בלי פיקוח וללא הסכמת האזרחים. מעקב סלולרי
בלי פיקוח וללא הסכמת האזרחים. מעקב סלולרי
(צילום: Shutterstock)
לצד סט התקנות שמתירות את פעילות השב"כ, עבר סט תקנות שני שמעניק סמכויות אכיפה נרחבות גם למשטרה. באישור קצין מוסמך יוכלו במשטרה לקבל נתוני איכון טלפון מספקיות הסלולר, לקבל מידע על מיקום חולים ואזרחים שאמורים להימצא בבידוד, ולאכוף את הנחיות הבידוד. "נתנו למשטרה לאכוף את הבידוד, שזה במילים אחרות כל תנועה של כל אזרח בישראל החל מהיום, שנאספת ויכולה להיות מנוטרת", אומרת פרופ' נהון. "לצערנו הלכו מיד לפתרונות דרקוניים, בלי לנסות להפעיל קודם פתרונות לא פחות טובים ופחות פולשניים".
"התקנה המשטרתית מאפשרת מעקב אחרי אזרחים בבידוד, הגשה של כתבי אישום על הפרת הבידוד וכניסה מופרזת לפרטיות של כולם, כמו גם העברת המידע למשרד הבריאות לצורך נתונים סטטיסטיים", מסביר עו"ד יהונתן קלינגר, יועץ משפטי לתנועה לזכויות דיגיטליות. לטענתו, לא ברור איך משרד הבריאות אמור לנהל את מאגרי המידע. "המידע הזה גם יוחזק הרבה יותר זמן ממה שצריך, וגם לא ברור מה יעשו עם השאריות שלו". לדבריו, פתרון סביר יותר היה כזה שמאפשר לקבל מהחברה הסלולרית, עם צו, את המיקום של כל חולה. "במצב כזה, לוקחים את המיקומים ושולחים אותם בחזרה לכל המפעילות הסלולריות, ומבקשים מהן לעדכן את כל מי שהיה במגע עם החולה. ככה אין העברה של המידע החוצה".
ד"ר מרציאנו גילבורד מוסיף: "אפשר לחשוב על פתרונות ביניים. לדוגמה, במקום לאשר מראש מעקב המוני אחר כלל האזרחים, ללא יוצא מהכלל, ניתן לפנות לחולים מאומתים ולקבל את אישורם כדי להתחקות אחר מיקומם. בשלב הנוכחי, שבו ישנם כמה מאות חולים – זה ישים, ובחברה דמוקרטית זה ראוי ומתבקש. יש חשיבות רבה לאופן שבו הציבור מבין ותופס את היוזמה הזאת, ובהקשר הזה יש הבדל עצום בין מעקב כללי המוני לבין מעקב נקודתי אחר אזרחים ספציפיים. היעילות במניעת התפשטות המחלה תהיה דומה".