מסתבר שיש דבר כזה לעבוד יותר מדי: עובד הייטק בן 32 מסין התמוטט בביתו בזמן שעבד בשעת לילה מאוחרת, פונה לבית חולים - ומת. כעת טוענת משפחתו כי גם ברגעים האחרונים לחייו, העבודה לא הפסיקה לרדוף אחריו.
המשפחה בטוחה: לא מדובר במחלת רקע
המקרה התרחש בסוף השנה שעברה, אך רק לאחרונה החל לעורר הד ציבורי רחב בסין. גאו גואנגחווי, מתכנת בן 32 ואב לילד, עבד מהבית ביום שבת, 29 בנובמבר. לדברי בני משפחתו הוא חש ברע, ביקש לשבת רגע בסלון כדי להשלים עוד כמה משימות, ואז התמוטט.
הוא פונה לבית החולים, אך ניסיונות ההחייאה לא צלחו. בשעה אחת בצהריים נקבע מותו, כאשר הסיבה הרשמית הייתה דום לב. עם זאת, בני משפחתו טענו שלא מדובר באירוע רפואי מקרי, אלא בתוצאה ישירה של עומס עבודה קיצוני ומתמשך.
לפי הדיווחים בתקשורת המקומית, זמן קצר לפני האירוע, גואנגחווי קודם לתפקיד מנהל מחלקה, ומאז עבד שעות ארוכות במיוחד. לצד עבודת הפיתוח, הוטלה עליו גם אחריות ניהולית, לצד טיפול בלקוחות לאחר מכירה, שילוב שגרר לפי קרוביו ימי עבודה ארוכים וחזרה הביתה בשעות מאוחרות כמעט מדי ערב.
אלא שהפרט שעורר את הזעם הגדול ביותר הגיע דווקא לאחר שהתמוטט. בני המשפחה טוענים כי גם בזמן שגואנגחווי היה מאושפז במצב קריטי, הוא המשיך לקבל הודעות בקבוצת העבודה באפליקציית WeChat, כולל הנחיות לטפל בהזמנות ולהשלים משימות דחופות שהיו אמורות להיות מוגשות ביום שני בבוקר (עם זאת, יש לציין כי לא ברור אם עמיתיו ידעו באותו שלב על מצבו הרפואי החמור, ד"ג).
אשתו של גואנגחווי סיפרה בראיון לתקשורת המקומית כי לאחר מותו ניסתה להסדיר את ענייניו מול מקום עבודתו, אך לדבריה חלק מחפציו האישיים כבר נזרקו, והפריטים שנמסרו לה לא נארזו כראוי. במקביל הגישה המשפחה בקשה רשמית לפיצויים בגין תאונת עבודה, אך נכון לכתיבת שורות אלו לא התקבלה תשובה מהרשויות.
תרבות שמקדשת הישגיות
המקרה מצטרף לשורה של סיפורים דומים שמעוררים מחדש את הדיון על תרבות העבודה הקשוחה בסין, במיוחד בענף ההייטק. שעות עבודה חריגות, לחץ מתמשך וזמינות סביב השעון נתפסים לא פעם כסטנדרט, אך עבור משפחות רבות, ובמיוחד עבור הדור הצעיר במדינה, המחיר הולך ומתברר ככבד יתר על המידה.
ובינתיים, ברשתות החברתיות הסיניות גובר הזעם. גולשים רבים שואלים כיצד ייתכן שאדם שנאבק על חייו ממשיך להיתפס, בעיני המערכת, קודם כל כעובד עם משימות פתוחות שהוא צריך להשלים. אחרים טוענים שלא מדובר במקרה חריג, אלא סימפטום של תרבות שלא יודעת לעצור, גם כשהגוף קורס.
