"מדיסון סקוור גארדן" בניו-יורק, האולם המפורסם ביותר בעולם, שמכיל כ-20 אלף מקומות ישיבה, היה מאז ומעולם מרכז לאירועים חיים, שמושך אליו אוהדים הן למשחקי ספורט ענקיים והן למופעי רוק ובידור נוצצים.
אבל לפי תחקיר חדש של מגזין הטכנולוגיה Wired, הוא משמש בשנים האחרונות גם כזירת מעקב מפוקפקת, שבה מערכת מצלמות צפופה, טכנולוגיית זיהוי פנים משוכללת ומאגרי תמונות ממוחשבים משמשים לא רק לצרכי אבטחת המקום.
רשימות מעקב אישיות
במרכז התחקיר עומד המיליארדר ג'יימס דולן, דמות שנויה במחלוקת ובעל השליטה בחברת MSG Entertainment, שבבעלותה אולמות ענק נוספים, כמו "רדיו סיטי הול" הוותיק בניו-יורק וה-Sphere החדש בלאס-וגאס.
דולן, לפי הכתבה, נוהג להשתמש בטכנולוגיות המעקב שהותקנו באולם, ליצירת "רשימות מעקב פנימיות" משלו, שלא נוגעות כלל לאיומים ביטחוניים. בהוראתו, במקרה אחד, נאסר על מעצב גרפי שמכר בעבר חולצות "אנטי-דולן" להשתתף בקונצרט, ובאירועים אחרים נאסרה כניסתם של עובדי משרדי עורכי-דין שהעזו לתבוע את MSG. לפי התחקיר, לא פחות מ-1,500 עורכי דין מנועים מלהיכנס לאולם.
אישה טראנסית המצוטטת בכתבה, שנהגה להגיע למקום בקביעות למשחקי קבוצת הבית, ה"ניו-יורק ניקס", מספרת כי בכל ביקור, במשך שנתיים רצופות, מצאה עצמה תחת מעקב "שנייה אחר שנייה" באמצעות רשת המצלמות של האולם.
חומרים פנימיים שנבדקו בדיעבד לרגל התביעה, בכללם דו"ח אבטחה מפורט בעניינה, שכלל 18 עמודים, מתארים רישום כרונולוגי של פעולות יומיומיות לחלוטין שבצעה באצטדיון: סריקת כרטיס, עלייה במדרגות נעות, תשלום בבר, אכילה בשולחן, ואף כניסה לשירותים - הכל עם תזמון מדויק.
בכתב התביעה שהגישה האישה, הסיבה למעקב אחריה הייתה זהותה המגדרית השונה והרצון לכאורה "להרחיק אותה מהשחקנים" או להימנע ממבוכה תדמיתית. עובדים שנדרשו להשתתף במעקב אחריה מתוארים כמי שהרגישו אי-נוחות, משום שלא זיהו בה כל איום.
דולן, לפי הכתבה, נוהג להשתמש בטכנולוגיות המעקב שהותקנו באולם, ליצירת "רשימות מעקב פנימיות" משלו, שלא נוגעות כלל לאיומים ביטחוניים
מתביעה שהגיש אשתקד עובד אבטחה לשעבר, שגובתה בטענות עובדים בהווה ובעבר, מחלקת האבטחה של ה"מדיסון סקוור גארדן" פועלת למעשה כזרוע מודיעין פנים ארגונית: היא אוספת מידע ממקורות פתוחים, מנהלת רשימות מעקב, ועושה גם שימוש בכלים משוכללים כדי לזהות דמויות הנתפסות כבעייתיות עבור Executive One"" - הכינוי הפנימי לדולן.
האווירה המתוארת היא של פראנויה מושלמת: עובדים חוששים שמאזינים להם, שחקנים לשעבר מזהירים זה את זה מפני מיקרופונים, ועוד.
ניהול אישי, רגשי ונקמני
ג'יימס דולן, יורש אימפריית CableVision האמריקאית, ידוע כאדם שמנהל את עסקיו באופן אישי, רגשי ולעיתים נקמני. לאורך השנים הוא הסתכסך עם אוהדים, עיתונאים, פוליטיקאים, מוזיקאים ואפילו עובדים לשעבר, והטענה היא, כי החליט להשתמש במערכות זיהוי הפנים באולם המיתולוגי כדי לסנן ולהרחיק אנשים שאינם רצויים מבחינתו.
דולן, 71, משמש כמנכ"ל וכיו"ר של ארבע חברות, ששווי השוק המשולב שלהם מגיע לכ-15 מיליארד דולר. הוא מקורב לנשיא טראמפ, וטקס נישואיו אף נערך באחוזת הנופש של הנשיא, מר א-לאגו שבפלורידה.
הכתבה מציינת, שאם בימים הראשונים זיהוי הפנים שימש בעיקר ככלי חקירה לאחר מעשה, בשנים האחרונות הוא מהווה כלי חסימה בזמן אמת - שמחייב החלטה תוך שניות, מול זרם אנשים, תחת אילוצי תאורה ותנועה - ולכן מועד יותר לטעויות ולזיהוי שגוי.
מתואר בה רצף עימותים ארוך של דולן מול מבקריו: עיתונאים שטוענים כי בוצע נגדם מעקב בתוך האולם; אוהדים שהורחקו בגלל קריאות גנאי או דרישות "למכור את הקבוצה" ועוד.
ה"רשימות השחורות" של דולן כללו גם עורכי-דין ממשרדים שניהלו עמו סכסוכים. ככלל, השליטה על תשתית הזיהוי והניטור הפכה את כרטיס הכניסה לאולם למנוף כוח: מי שתויג כבלתי רצוי גילה זאת בשער המתחם לאחר שסומן על-ידי התוכנה.
לפי הכתבה, מערך הזיהוי ב"מדיסון" כולל כיום גלאי מתכות מהירים עם מצלמות מובנות; אלגוריתמים המותאמים לקצב זרימה של עשרות אנשים בדקה; ומעין "מועצה" של מנהלי אבטחה, שמחליטה אלו דמויות ייכנסו לרשימות, ואף מעניקה להן ניקוד שקובע את רמת הטיפול - מ"עיכוב שקט" ועד "חסימה מוחלטת".
מערכות אבטחה משוכללות כמו אלו המותקנות ב"מדיסון סקוור גארדן" כוללות כיום יכולת איסוף חסרת תקדים: ה"רישום האוטומטי" של פני הנכנסים המצולמים בכניסה מאפשר לבצע חיפוש בהיסטוריה או לשמש כמאגר עתידי לצורך מעקב.
בעיקרון, כיום ניתן גם "למשוך" תמונות של אנשים מהרשתות החברתיות, להזין אותן למסד הנתונים ולעדכן בהן את המערכת עוד לפני שהמצולם הגיע לשער הכניסה באולם.
זליגת מידע רגיש
אחת הטענות בתחקיר היא, שהשימוש בטכנולוגיה אינו נשאר "בפנים", אלא זולג החוצה. לפי מקורות ותצהירים, אנשי האבטחה של דולן ביצעו גם פעולות המדמות אכיפת חוק: סיורים סביב האולם, התערבות במרחב הציבורי, מעקב אחרי מפגינים כשהם נמצאים באזור, ולעיתים אף התחזות לשוטרים. מידע רגיש, כך נטען, הועבר בקבוצות צ'אט שבהן היו משתתפים רבים, וחלקם לא בהכרח נדרשו לכך.
מחברי התחקיר מודים, עם זאת, כי האצטדיונים המודרניים הם מתקני ענק, מהווים יעד פוטנציאלי לפשיעה ולאלימות, ושמשו אפילו יעד למתקפות טרור בעבר, מה שהופך את אבטחת הקהל בהם לנושא כבד משקל.
הצורך לייצר "חוויית כניסה חלקה" מחייבת לחבר בין כמה מערכות שהיו פעם נפרדות: גלאי מתכות (איתור נשק), בקרת כניסה (כרטיס/מנוי), וזיהוי ביומטרי (זהות). כששלוש השכבות "יושבות" על אותו שער פיזי, הנכנס אינו צריך למעשה להציג דבר, די בכך שפשוט יופיע במקום.
אבל זה גם מה שמאפשר לאכוף איסורים "אוטומטית": במקום מאבטח שצריך לזכור פרצופים, מתקבלת התראה שמסתמכת על מאגר. מצד שני, המקורות המצוטטים מעלים ספק האם המערכות הופעלו באמת נגד חשודים בהתנהגות פוגענית או מסוכנת, או בעיקר כדי לנהל רשימות אישיות של "מטרידנים", שפשוט אינם מוצאים חן בעיני הבעלים.
אחת הטענות בתחקיר היא, שהשימוש בטכנולוגיה אינו נשאר "בפנים" אלא זולג החוצה
הכתבה טוענת שדולן אינו בהכרח חריג אלא סימפטום: בעולם שבו מנהלים שוכרים יוצאי צבא ומשטרה לתפקידי מודיעין ואכיפה ומערכות תיעוד הופכות זולות ויעילות מבעבר, כל בעל הון יכול לבנות לעצמו מעין "מדינה" פרטית, הכוללת רשת איסוף ודירוג, סביב נכסיו.
בתגובה לכתבה, קבעה חברת MSG כי הכתבה מבוססת על האשמות שהן "שקריות, מטעות ובלתי מאומתות, כולל טענות שנבעו מתביעות שהוגשו על ידי עורכי דין חמדנים". לפי דובר החברה, היא שוקלת תביעה משפטית נגד Wired. דולן מצדו טען שמדובר בזכותו כבעלים להחליט מי נכנס למתחם פרטי, ושעורכי דין שתובעים אותו אינם "אורחים רצויים".
בינתיים, הדיון סביב MSG ודולן הופך לחלק משיח רחב יותר בארה"ב, המתייחס לטכנולוגיות המעקב בכלל. האם גוף פרטי רשאי לאסוף מידע ביומטרי על מאות אלפי אנשים בשנה, האם זיהוי פנים צריך להיות מוסדר בחוק כמו שימוש בכלי נשק; והאם שימוש בטכנולוגיה לצרכים נקמניים הוא עבירה על זכויות אזרח.
