פדיחה חריגה של עיריית רמת גן הגיעה עד לבית המשפט העליון: תלמיד בחינוך המיוחד, שנע בין בית אימו לבית אביו במסגרת הורות משותפת, ביקש לקבל הסעה מבית האב לבית הספר, מרחק של קילומטרים ספורים.
העירייה, שבהתחלה אישרה את ההסעה, חזרה בה באופן תמוה, תוך הסתמכות על חוזר מנכ"ל. אלא שמבדיקה התגלה כי העירייה התבססה בהחלטתה על חוזר שלא קיים, פרי המצאתה של מערכת מבוססת בינה מלאכותית.
בית המשפט העליון קיבל היום את הערעור של התלמיד, וחייב את עיריית רמת גן לשלם 30 אלף שקל הוצאות, וקבע בלשון חריפה כי העירייה ביססה את החלטותיה ואת כתבי הטענות שלה על מקורות משפטיים וציטוטים שגויים - חלקם מומצאים - שנחזים כתוצר של שימוש בלתי מבוקר בבינה מלאכותית.
חוזר מנכ"ל שלא קיים
העירייה דחתה את הבקשה תוך הסתמכות על חוזר מנכ"ל של משרד החינוך שלכאורה הסדיר את הסוגייה, ואף ציטטה ממנו סעיפים מפורטים. אלא שבהמשך התברר שהחוזר הזה פשוט לא קיים. גם משרד החינוך עצמו השיב לבא כוח האב כי "חוזר המנכ"ל אליו מפנה עיריית רמת גן אינו מוכר לנו". כשהאב ביקש הבהרות נוספות, תשובת העירייה לא הגיעה.
מכאן הדרך לעתירה מינהלית הייתה קצרה. בעתירה נטען כי העירייה נסמכה על "סעיפים ופסקי דין מומצאים", וכי ככל הנראה מדובר בתוצר של בינה מלאכותית. בהמשך הצדדים הגיעו להסכמה והעתירה התייתרה, אך נותרה מחלוקת אחת: שאלת ההוצאות, ובעיקר השאלה איך ייתכן שרשות ציבורית נשענת על מקורות שלא היו ולא נבראו.
המשנה לנשיא העליון השופט נעם סולברג כתב כי "עיון במסמכים שצורפו לערעור, לא מותיר מקום לספק באשר לשימוש שעשתה העירייה בבינה מלאכותית", כתב. ובהמשך הוסיף כי החוזר שעליו הסתמכה העירייה "אינו קיים; כעורבא פרח".
גם לגבי פסקי הדין שציטטה העירייה קבע כי הציטוטים "אינם מופיעים" בפסקי הדין שאליהם הפנתה, וביחס לציטוט נוסף כתב כי הוא, כך ניתן להניח, "פרי 'מוחה הקודח' של מערכת מבוססת בינה מלאכותית".
הביקורת של העליון לא נעצרה רק בטעות נקודתית. סולברג תיאר דפוס חוזר: "החלטת העירייה בבקשת המערער, כמו גם כתבי הטענות שהגישה, הן לבית המשפט המחוזי, הן בהליך דנן רצופים כולם באסמכתאות ובציטוטים שגויים, חלקם מומצאים". הוא הדגיש כי לא עצם השימוש בבינה מלאכותית הוא הבעיה, אלא "השימוש בה ללא בקרה מתאימה, המוודאת ומאמתת את נכונות תוצריה".
העליון הדגיש כי כשמדובר ברשות ציבורית, חומרת המעשה גדולה בהרבה. "איננו מדברים בבעל דין פרטי", כתב סולברג, "אלא ברשות, שחובת ההגינות שלה היא יסוד מוסד". לדבריו, שימוש בלתי מבוקר בבינה מלאכותית מצד הרשות "חמור, אינו מתקבל על הדעת", ובמקרה הזה אף "עולה לכדי הפקרות".
היחסים שבין האזרח לרשות
אלא שהחלק החריף ביותר בפסק הדין נוגע ליחסים הישירים בין האזרח לרשות. כאן כבר לא מדובר רק בבעיה דיונית בבית משפט, אלא בחשש עמוק מפני פגיעה באדם הפשוט, שאינו משפטן ואינו מסוגל לבדוק אם הנימוקים שנשלחו אליו אותנטיים.
השופט סולברג כתב: "כאשר האזרח מקבל מרשות מינהלית החלטה הנראית לכאורה מנומקת ומבוססת על טעמים ואסמכתאות משפטיות, במרבית המקרים, אין ביכולתו להרהר אחריה". הוא הוסיף כי בנסיבות כאלה, "סביר להניח כי במרבית המקרים, החלטת הרשות תישאר לעמוד על מכונה, והאזרח ישלים עמה, אף מבלי לדעת שנעשה לו עוול".
העליון לא רק מצא פגם בטענות העירייה, אלא סימן סכנה מערכתית. ההחלטה קובעת למעשה שרשות ציבורית אינה יכולה "להתפרק משיקול דעתה" ולהישען באופן עיוור על מערכות בינה מלאכותית. "לא ניתן להסכין עם מצב שבו רשות מינהלית מתפרקת משיקול דעתה", כתב סולברג.
לצד זאת, בית המשפט ביקש לא לשפוך את התינוק עם המים. סולברג הדגיש כי המסר איננו הימנעות משימוש בבינה מלאכותית, אלא שימוש מושכל וזהיר: "על שימוש זה להיעשות בשום שכל ובשיקול דעת, מתוך מודעות למגבלות העדכניות של הטכנולוגיה".
השופטת גילה כנפי-שטייניץ, שהצטרפה לפסק הדין, הרחיבה עוד יותר את ההיבט העקרוני. לדבריה, במקרים מסוימים קבלת החלטה מינהלית על בסיס בינה מלאכותית אינה רק שרירותית, אלא עלולה לרדת "לשורש הסמכות גופה" - כלומר, שהעירייה העבירה את הסמכות לבינה מלאכותית.
