בעוד שבוגרי אוניברסיטאות בארצות הברית מקבלים את בכירי עמק הסיליקון בקריאות בוז ורואים באוטומציה איום ישיר על הפרנסה, בסין מסתערים על מהפכת ה-AI בהתלהבות כמעט עיוורת. הפער התהומי הזה אינו מקרי: הוא תוצאה של זיכרון טכנולוגי קצר, מבנה תעסוקה שונה לחלוטין, ושאלה בסיסית אחת על מי באמת מחזיק ברסן של ענקיות הטק.
קריאות בוז והרבה פחד
בטקס הסיום של אוניברסיטת אריזונה בחודש מאי האחרון, עלה לבמה אריק שמידט, המנכ"ל המיתולוגי של גוגל ואחד הארכיטקטים הבולטים של עידן האינטרנט. כששמידט החל להפליג בשבחי "היתרונות העצומים" של הבינה המלאכותית, האולם לא הגיב במחיאות כפיים מנומסות.
תחת זאת, הקהל, שהורכב ברובו מבוגרים עם תארים אקדמיים טריים וחרדה עמוקה מעתידם הכלכלי, פצח במקהלה צורמת של קריאות בוז. כך גם קרה באירוע באוניברסיטת סטנפורד בו התארח מנכ"ל גוגל, סונדאר פיצ'אי. הדור הצעיר שמביט החוצה אל שוק התעסוקה כבר אינו רואה בטכנולוגיה קידמה, אלא איום ישיר על המשרה הראשונה שלהם.
באותו שבוע ממש, כמעט אחד עשר אלף קילומטרים משם, התקשורת הממלכתית בסין דיווחה בהתרגשות גלויה על האופן שבו תלמידים ובתי ספר ברחבי המדינה מחבקים את הבינה המלאכותית בכיתות הלימוד. לא נרשמו קריאות מחאה, וגם לא חשש מהאלגוריתם שמשתלט על השיעור.
על פי מדד הבינה המלאכותית של אוניברסיטת סטנפורד, 84 אחוזים מהנשאלים בסין מביעים התרגשות ואופטימיות בנוגע לפיתוחי בינה מלאכותית - השיעור הגבוה ביותר מבין כל המדינות שנבדקו בעולם. בארה"ב, לעומת זאת, הנתון צונח ל-38 אחוזים בלבד. במדדי אמון מקבילים, רק 32 אחוזים מהאמריקאים מעידים שהם סומכים על בינה מלאכותית, בהשוואה ל-72 אחוזים בקרב אזרחי סין.
ההסבר לפער העצום הזה אינו נובע מכך שהצרכן הסיני תמים או עיוור לסכנות, וגם לא מכך שהאמריקאים משתמשים פחות בטכנולוגיה. אזרחים בסין מוטרדים לא פחות מהונאות רשת, מדיפ פייק ומהסיכויים של ילדיהם להתקבל לעבודה, בעוד שהאמריקאים הם עדיין המשתמשים היומיומיים הכבדים ביותר והמממנים הראשיים של התחום.
שורש ההבדל נעוץ במקום אחר לגמרי: בשאלה האם האדם הפשוט מאמין שפירות הצמיחה הטכנולוגית יגיעו גם אליו, והאם יש מישהו חזק מספיק ששומר על החברות שמפתחות אותה.
מנכ"ל גוגל, סונדאר פיצ'אי באוניברסיטת סטנפורד. גם הוא חטף קריאות בוז
(Stanford Report)
מדינות שונות, הבטחות שונות
האמריקאים והסינים שומעים בשנים האחרונות הבטחות שונות בתכלית לגבי טיבה של הבינה המלאכותית. בעמק הסיליקון, השיח סביב ה-AI קיבל גוון כמעט משיחי, כפי שכינתה זאת העיתונאית והחוקרת קארן האו. בכירי התעשייה שם משוכנעים שהמכונות יזנקו בקרוב מעבר ליכולת האנושית ויחליפו כמעט כל משימה, בראש ובראשונה את שוק העבודה.
קולות מובילים כמו דאריו אמודי, מנכ"ל חברת אנת'רופיק, מזהירים בגלוי כי הטכנולוגיה עלולה למחוק מחצית ממשרות הג'וניורים בתחום הצווארון הלבן, ואילון מאסק מפליג בהצהרות על עתיד שבו לא יהיה צורך בעבודה אנושית. כשהמסרים הללו מומטרים על הציבור יום אחר יום, התגובה הטבעית של האמריקאי הממוצע היא התבצרות מפני תרחיש אימים של מעמד נחות קבוע.
בסין, לעומת זאת, גם אם קיים חשש מפני פגיעה בתעסוקה, השיח הציבורי ממוסגר בצורה שונה בתכלית. מחקר של מאט שיהאן ממכון קרנגי לשלום בינלאומי הראה כי בקרב מומחי מדיניות בינה מלאכותית בסין, סוגיית אובדן המשרות זינקה מהמקום השישי בדאגותיהם בתחילת 2024 למקום השני בתחילת 2026.
מחאות נהגי המוניות בעיר ווהאן נגד ציי המוניות האוטונומיות, שהואשמו ב"גניבת קערת האורז" של הנהגים המקומיים, הוכיחו שהחיכוך קיים ובועט. בנוסף, מנגנון הצנזורה הממשלתי דואג להשתיק חלק מקולות הביקורת ברשתות.
ועדיין, התפיסה הרווחת של הבינה המלאכותית בסין נותרה תועלתנית ופרגמטית: כלי עבודה שימושי או תוסף בידורי. הסיבה העיקרית לכך נעוצה במבנה הכלכלה. בארצות הברית קרוב ל-80 אחוזים מכוח העבודה מועסקים במגזר השירותים ובמשרות צווארון לבן – בדיוק אותם תחומים שפגיעים במיוחד לאוטומציה של שפה, ניתוח נתונים ועיבוד מידע.
רובוטים בתערוכה בסין
( רויטרס)
חצי מרתון רובוטים בבייג'ינג
(AP /Ng Han Guan)
בסין, מגזר השירותים מעסיק כ-46 אחוזים בלבד מהעובדים, בעוד שחמישית מכוח העבודה עדיין מועסקת בחקלאות, ועשרות אחוזים נוספים מועסקים בתעשייה כבדה ובייצור פיזי. האיום הישיר של מודלי שפה פשוט אינו פוגש, לעת עתה, את רוב הציבור הסיני העובד.
כפי שהיטיב לתאר זאת החוקר קייל צ'אן ממכון ברוקינגס - סין בלעה את גלולת ה-AI, אך לא את גלולת ה-AGI – הרעיון של בינה מלאכותית כללית שתייתר את האדם. אף שחברות מקומיות כמו דיפ-סיק, מונשוט ו-Z.ai מצהירות על שאיפה להגיע לבינה כללית, השיח הכלכלי שמתווים גורמי ממשל מדגיש את הבינה המלאכותית כשותף סימביוטי להעלאת הפריון במשק ולצמיחה כלכלית רחבה. במילים פשוטות: הטכנולוגיה נתפסת ככלי שיהפוך את כולם לעשירים יותר, לא למיותרים.
מהפכת הטכנולוגיה הסינית
עבור האזרח הסיני, ההבטחה שטכנולוגיה חדשה תייצר שגשוג אינה נשמעת כמו ספקולציה של יחסי ציבור, אלא כמו המשך ישיר של ההיסטוריה הפרטית שלו. בשני העשורים האחרונים, מהפכת הדיגיטל שינתה לחלוטין את איכות החיים בסין. מערכות תשלום סלולריות, מסחר מקוון מהיר, שילוח חבילות זול, אפליקציות וידאו קצר וכלכלת החלטורה פתחו דלתות תעסוקה ואיפשרו למיליוני כפריים להיחלץ מעוני ולעבור לערים.
באזורים כפריים הרריים ונידחים, הגישה למוצרי צריכה, להלוואות זעירות ולידע עולמי הגיעה אך ורק דרך הסמארטפון, שמוחזק כיום בידי כ-80 אחוזים מהאוכלוסייה. הזינוק הטכנולוגי הזה התרחש במקביל להכרזה הממשלתית על מיגור העוני הקיצוני. בין אם יש קשר סיבתי ישיר ומובהק בין התופעות ובין אם לא, הציבור חווה את הטכנולוגיה כגורם שהעניק לו ביטחון קיומי ורווחה. כאשר נקודת הפתיחה ההיסטורית נמוכה כל כך, כל קפיצת מדרגה נתפסת כהצלה.
עבור האמריקאי הממוצע, הזיכרון הטכנולוגי של העשורים האחרונים שונה בתכלית. ארה"ב כבר החזיקה ברשתות מסחר ענקיות, שירותי תשלום אמינים ושירותי דואר מתקדמים (בערך) עוד לפני עידן הדוט-קום. עליית האינטרנט והמסחר המקוון הוסיפה שכבה של נוחות על גבי שפע קיים, ולא חילוץ ממחסור ממשי.
הזינוק הטכנולוגי של סין התרחש במקביל להכרזה הממשלתית על מיגור העוני הקיצוני במדינה
יתרה מזאת, בעשור האחרון הסיפורים הטכנולוגיים המרכזיים שנחרטו בתודעה האמריקאית היו בעיקרם שליליים: הנזקים הפסיכולוגיים והחברתיים של הרשתות החברתיות לבני נוער, עלויות האנרגיה והפחמן של שירותי משלוחים מהירים, הדלפות המעקב של אדוארד סנואודן, והתפשטות חסרת תקדים של פייק ניוז ומידע כוזב. חברות הטכנולוגיה של עמק הסיליקון הפכו בעיני רבים למונופולים דורסניים.
בשתי המדינות קיימים פערים חברתיים ואי-שוויון כלכלי ניכר, אך ריכוז העושר בידי קומץ טייקונים מקומם את הציבור האמריקאי הרבה יותר. בסין, מעבר לעובדה שעשירי העל נזהרים מאוד מניקור עיניים, העושר הפיננסי אינו מתורגם באופן אוטומטי לעוצמה פוליטית. הכוח הממשי נותר תמיד בידי הפקידות הבכירה של המפלגה.
בארה"ב לעומת זאת, נוצר הרושם שהממשל וענקיות הטכנולוגיה משחקים באותה קבוצה. הדלת המסתובבת שבה בכירים עוברים מעמק הסיליקון לוושינגטון ובחזרה, פעילות הלובינג הענפה של מיליארדרים, מנהלי קרנות הון סיכון שמוצבים כיועצי בינה מלאכותית בבית הלבן ומנכ"לים שמממנים קמפיינים פוליטיים - כל אלה יצרו בציבור תחושה שאין שופט ניטרלי על המגרש, משום שהשופט והשחקנים חולקים את אותו חדר הלבשה.
הפערים התרבותיים
האזרח האמריקאי חושש שהמדינה חלשה מדי או מחויבת מדי לאינטרסים של חברות הטכנולוגיה מכדי להגן על פרנסתו. בסין, היררכיית השליטה ברורה וחד-משמעית. מייסד טכנולוגי שמנסה להמריא גבוה מדי ולבקר את המערכת מקורקע במהירות הבזק, כפי שגילה זאת מהר מאוד מייסד עליבאבא ואליאקספרס, ג'ק מא, שספג לפני כעשור עונש קומוניסטי בדמות העלמה והחזרה לאחר "חינוך מחדש".
פלטפורמות שנקטו בפרקטיקות מונופוליסטיות או פגעו בזכויות עובדים ספגו קנסות עתק וחקירות נוקבות במסגרת גל האכיפה הממשלתי בתחילת העשור. כאשר השלטון הכריז על חזון השגשוג המשותף, ענקיות הטק מיהרו להזרים מיליארדי דולרים לקרנות פיתוח חברתיות. המשקיעים והיזמים בסין אולי חוששים משינויי המדיניות הפתאומיים של בייג'ינג, אך הציבור הרחב משוכנע לחלוטין שיש מי שמרסן את כוחן של החברות ושומר על האינטרס הציבורי.
מימין: אילון מאסק, מנכ"ל גוגל סונדאר פיצ'אי, ג'ף בזוס ומארק צוקרברג בהשבעה של הנשיא טראמפ
(צילום: Saul Loeb, Reuters)
באופן אירוני זה בדיוק האמון ברגולטור והזיכרון של צמיחה טכנולוגית שמסבירים מדוע סין מפגינה אופטימיות רבה יותר, אך קיים רובד נוסף להבנת התופעה: במציאות חברתית תחרותית באופן קיצוני, חרדה אינה מולידה דרישה לעצור או להאט, אלא דחף להאיץ.
בסין מוכר המושג "אינוולוציה" - מונח סוציולוגי המתאר ריצה מהירה יותר ויותר על הליכון תחרותי רק כדי לשמור על המקום הקיים, מבלי להתקדם באמת. המונח הזה, ששימש לתיאור מלחמת המחירים בשוק הרכב החשמלי והקרבות בין אפליקציות המשלוחים, מגדיר כעת את יחס החברה לבינה המלאכותית: הפחד להישאר מאחור חזק פי כמה מהפחד מהשינוי הטכנולוגי עצמו.
מערכת החינוך היא הדוגמה המובהקת ביותר לכך. ערים מרכזיות כמו בייג'ינג והאנגג'ואו הפכו את שיעורי הבינה המלאכותית למקצוע חובה בבתי הספר. הורים מקומיים רושמים את ילדיהם לחוגי בינה מלאכותית בגילאי בית ספר יסודי, משום שחוגי רובוטיקה ואולימפיאדות מתמטיקה כבר אינם מספקים יתרון יחסי.
כאשר מודל הבינה המלאכותית דיפסיק (DeepSeek) הדהים את העולם, פלטפורמות המסחר המקוונות בסין הוצפו בתוך ימים באלפי מדריכים וקורסים זולים לניסוח פקודות והנחיות, והמודל עצמו הוטמע במהירות מסחררת בטלפונים, במכשירי חשמל ביתיים, במכוניות ובבתי חולים. ההסתערות ההמונית הזו לא נבעה מביטחון שאננים, אלא מהאימה הקולקטיבית לפספס את הרכבת.
הפער המתרחב בין ארה"ב לסין אינו מתמצה אם כן בחלוקה פשטנית לאופטימיות מול פסימיות. הוא משקף את האופן שבו כל אחת מהחברות זוכרת את המפגש הקודם שלה עם הטכנולוגיה, את מידת האמון שלה בכך שהממשל מסוגל לפקח על התאגידים, ומעל לכל – את היכולת של האדם הפשוט לדמיין כיצד המכונה החדשה תשפר את חייו שלו, ולא רק את שורת הרווח של מפתחי האלגוריתם.
