"וואו כמה התלהבות! זה בגלל שאת אוהבת את מה שאת לומדת, או שזה בגללי?" שואל הברמן בפלרטטנות את הסטודנטית שיושבת לבדה על הבר. מדי פעם הוא גם רוכן קדימה, מעיר עוד הערות או שואל שאלות שמביעות התעניינות מופגנת. נשמע כמו סיטואציה יומיומית למדי, אבל במקרה הזה לקשר ביניהם אין ממש עתיד. המכשול הראשון הוא שהסטודנטית נמצאת במערכת יחסים. המכשול השני אפילו משמעותי יותר - הברמן הוא אווטאר בסביבה של מציאות וירטואלית (VR), שאומר משפטים שתוסרטו והוקלטו מראש. למעשה, המפגש ביניהם נערך במסגרת ניסוי, כחלק ממחקר באוניברסיטת רייכמן (המרכז הבינתחומי לשעבר). מטרתו לבדוק האם ניתן להשתמש במציאות מדומה כדי להפוך אותנו לחסינים יותר בפני פיתויים שעשויים להוביל לבגידות.
עוד בנושא:
המחקר מתבסס על תיאוריית ההתחסנות, מסבירה מובילת המחקר גורית בירנבוים, פרופסור לפסיכולוגיה חברתית, המתמחה בתחום המיניות בתוך קשרים זוגיים. "מדובר על 'חיסון פסיכולוגי' - כמו שנותנים למישהו נגיף מוחלש כדי שהמערכת החיסונית שלו תוכל להיערך לעימות עתידי עם איום אמיתי. בסיטואציה של דיאטה למשל, כשחושפים אדם למאכל שמהווה פיתוי, אבל כזה שהוא יכול להתמודד איתו, זה יגייס אצלו משאבים שיאפשרו להתמודד עם איום משמעותי יותר - במפגש הבא עם משהו שממש מפתה עבורו". ההסבר לכך, לדבריה, הוא שהאיום הקטן יותר גורם להגברת המודעות למטרות ארוכות הטווח, ולגיוס משאבים קוגניטיביים שמאפשרים להיערך להתנגדות. "כשנתקלים בפיתוי מאוד גדול ללא ההכנה הזו, אנחנו לא מספיקים לחשוב איך נתמודד, ונופלים".
במחקר הנוכחי, ביקשו לבחון האם אותו תהליך התחזקות בא לידי ביטוי גם ביחסים בין אישיים, תוך התמקדות במערכות יחסים מונוגמיות. "בהן, הציפייה היא לבלעדיות רומנטית ומינית, כך שפיתוי מוגדר כבני זוג חליפיים שנוכחים בחיים שלנו. את חלקם אנחנו פוגשים באופן יומיומי, בטח בעידן של חשיפה לרשתות, שנותנות אשליה שיש גן עדן של אפשרויות אין סופיות שעומדות בפנינו ורק צריך לבחור", אומרת בירנבוים.
על מנת להתמודד עם אותם פיתויים ולשמור על נאמנות, היא מסבירה כי אנשים משתמשים במנגנוני הגנה שונים, במודע ולא במודע. "למשל, יש מנגנון הפחתה בערך של אלטרנטיבות. נניח שאני רואה את בראד פיט, ואומרת לעצמי 'הוא לא כזה חתיך כמו שעושים ממנו'. זה מאפשר לי לראות אותו כפחות מפתה. אסטרטגיה שנייה היא להרים מחסומים, ברגע שאני פוגשת מישהו אטרקטיבי להגיד לו ישר שיש לי חבר, או להזכיר את החבר, זה יוצר חוצץ ביני לבינו. עוד אפשרות היא להימנע מראש מלהיכנס לסיטואציות שיכולות להעמיד בפני פיתוי, מו לעבוד על פרוייקט אינטנסיבי עם קולגה שיש חולשה אליו".
למרות אותן אסטרטגיות, במחקר מצוין כי אנשים רבים בכל זאת מקיימים רומנים מחוץ לזוגיות, ולפי הערכות מסוימות, שיעורם הוא עד 70%. החשיפה לפיתויים גם עשויה להוביל לקנאה או לספקות בקרב בני הזוג, מה שעלול גם כן לפגוע בזוגיות. לכן, המחקר הנוכחי בא כאמור לבחון אם ניתן להפעיל את תהליך התחסנות למטרה זו, תוך שימוש ב-VR.
"למציאות מדומה יש כמה יתרונות בהקשר הזה", מסבירה בירנבוים את הבחירה הייחודית. "מבחינה מחקרית, האינטראקציה עם אווטארים מאפשרת שוויון בין תנאי ניסוי. בהרבה מחקרים אני משתמשת במשתפי פעולה - אנשים שנמצאים באינטראקציה עם המשתתפים, מבלי שהמשתתפים מודעים לזה שהם חלק מצוות המחקר. אבל אנשים הם אנשים, והם מגיבים בצורה לא אחידה לגמרי כלפי משתתפים שונים, אם הם פוגשים מישהו שמאוד מוצא חן בעיניהם, לפעמים יש מיקרו תנועות או מחוות מסגירות. אווטאר פועל לפי הפרוטוקול בצורה מדוייקת ואחידה".
בנוסף, אווטאר הוא גירוי מוחלש - "למרות שאני יכולה להפוך אותו לאטרקטיבי, עדיין אין סיכוי שהוא ידפוק בדלת של מישהו, כך שהאיום שהוא מהווה למערכת יחסים נתפס כהרבה יותר מוחלש מאדם אמיתי, גם בעיני בני הזוג - אף אחד לא ייכנס לסרטים מזה שאווטאר פלרטט עם בן או בת הזוג שלו".
במסגרת המחקר, נערכו שלושה ניסויים ששילבו אינטראקציה וירטואלית ואנושית. בכל אחד מהם השתתפו כ-130 סטודנטים שנמצאים בזוגיות הטרוסקסואלית ומונוגמית של ארבעה חודשים לפחות. בכל שלושת הניסויים, בשלב הראשון הרכיבו המשתתפים משקפי מציאות מדומה, ונכנסו לבר וירטואלי. שם פגשו אווטאר בן המין הנגדי בדמות ברמן. הם הונחו להתנהג כפי שהיו מתנהגים בבר אמיתי, לענות על השאלות של הברמן ולא לשאול שאלות חזרה. בחצי מהמקרים, האווטאר דיבר והתנהג בצורה פלרטטנית, ובחצי השני - בצורה ניטרלית.
"יש אנשים שיותר נוטים להתפתות, למרות שהם רוצים לשמור על קשר מונוגמי. מאחר שהם כן רוצים לחזק את היכולת שלהם לעמוד בפיתויים, אני חושבת שמטפלים יכולים לבצע חשיפה מתונה של איומים, למשל דרך דמיון מודרך, או שימוש במציאות מדומה"
בשלב השני המשתתפים הופגשו עם אדם אמיתי. בשניים מהניסויים עם אדם זר אטרקטיבי (שדורג כך מראש על ידי משתתפים בלתי תלויים), ובניסוי השלישי, המפגש היה עם בן או בת הזוג. "בניסוי הראשון מראיין או מראיינת אטרקטיביים שאלו אותם שאלות, אבל זו הייתה רק פלטפורמה שדרכה רצינו ליצור תרחיש של פלירטוט מעודן. המראיין הונחה להתנהג בצורה מזמינה ויוצרת קרבה - לשמור על קשר עין, לחייך, לעודד את המשתתפים. בסוף האינטראקציה הזאת, המשתתפים דרגו עד כמה הם תופסים את המראיין כמושך. אנשים שעברו אינטראקציה עם ברמן וירטואלי פלרטטני, תפסו את המראיין האנושי כפחות אטרקטיבי מינית בהשוואה לאנשים שבקבוצת הביקורת. ממצא זה מראה כי המפגש הווירטואלי הפלרטטני עזר להם לגייס התנגדות במפגש עם איום משמעותי בדמותו של בן אנוש אטרקטיבי".
בניסוי השני, אחרי האינטראקציה הווירטואלית, המשתתפים פגשו משתף פעולה אטרקטיבי של צוות המחקר, אך חשבו שהוא משתתף בניסוי כמוהם. הם התבקשו לבנות שתי פירמידות מכוסות פלסטיק, וכשמשתף הפעולה הגיע לקומה השלישית, הוא הונחה להפיל את הפירמידה, כביכול בטעות. לאחר מכן, פנה למשתתף בניסוי ואמר "אני כל כך מגושם!", וביקש עזרה בבנייה מחדש. "התייחסנו למתן עזרה כערוץ יותר לגיטימי ליצור קשר וקרבה, במיוחד עבור אנשים ששנמצאים בקשר. תמיד הם יכולים לתרץ את השקעת הזמן כעזרה לזר במצוקה, ולומר שלא רצו להתחיל איתו". משך הזמן שהמשתתפים השקיעו בעזרה נמדד - ונמצא כי גם כאן אלו שהיו באינטראקציה פלרטטנית בעולם הווירטואלי, השקיעו פחות זמן במתן העזרה. "לא רק שאנשים תופסים אדם אמיתי כפחות אטרקטיבי, אלא הם גם מתנהלים בשטח בצורה שמצמצמת את האפשרויות לקרבה, לחיזור וליצירת קשר עתידי".
בירנבוים מתארת כי "בניסוי השלישי רצינו לראות מה ההשפעה על התפיסה של בן הזוג הנוכחי". אחרי האינטרקציה הווירטואלית המשתתפים פגשו את בן הזוג שלהם, שהגיע יחד איתם למעבדה, אך לא השתתף באינטראקציה ב-VR. "הם היו צריכים לדון באספקטים מתסכלים וחיוביים בחיי המין שלהם, שיחה מאוד אינטימית, ואחר כך לדרג עד כמה הם רוצים לקיים יחסי מין עם בן הזוג, ועד כמה הם נמשכים לאחרים". גם כאן, ההשפעה של האינטראקציה הווירטואלית הייתה ברורה - "ראינו עוד פעם שאנשים שניהלו שיחה פלרטטנית בבר הווירטואלי נטו לתפוס את בן הזוג שלהם כיותר נחשק, והיו פחות מעוניינים בקיום יחסים עם אנשים אחרים. את תשומת הלב משך בן הזוג וזה יצר שכבת הגנה שאפשרה להפחית עניין באלטרנטיבות. זה תומך בהשערה שלנו ומראה את כל התהליך - העלאת מנגנון ההגנה בעקבות איום מוחלש, שמאפשרת להתנגד ביתר שאת כשקיים איום יותר משמעותי".
תפקידה של הפנטזיה
את המחקר ערכו יחד עם בירנבוים פרופ' דורון פרידמן, ראש המעבדה לחקר מציאות מתקדמת באוניברסיטת רייכמן, ד"ר יונתן גירון, מנהל שותף במעבדה לחקר מציאות מתקדמת, והסטודנטים קובי זולטק ויעל חן. בירנבוים מסבירה שהמחקר הנוכחי הוא חלק מנושא רחב יותר במחקריה שנוגע לפנטזיות מיניות, ולשאלה מה התפקיד של פנטזיה מינית בחיינו. "האם זה כלי שמסייע לנו לווסת את הדחפים שלנו? אם יש חשקים שלא מרגישים איתם בנוח ומפנטזים עליהם - זה פורק את החשק ואז יוצאים לעולם האמיתי מסופקים ורגועים, או שזה בדיוק הפוך, ודווקא מלבה את התשוקה לאותם ערוצים פחות רצויים מבחינת אותו אדם, ודוחפת אותו לנהוג לפיהם? עדיין אין לי תשובה ברורה, אבל זה אחד המחקרים באמצעותו רציתי לבדוק את זה. כמובן שמציאות מדומה זה לא בדיוק כמו פנטזיה, כי בפנטזיה, אנחנו הבימאים של התרחישים שאנחנו בונים בראש, והשליטה היא לגמרי אצלנו. במציאות מדומה, לפחות במחקר הזה, השליטה לא הייתה בידיים של המשתתפים".
מה יכול להיות היישום של המסקנות של המחקר הזה?
"אפשר לקחת את זה לזירה הטיפולית. יש אנשים שיותר נוטים להתפתות, למרות שהם רוצים לשמור על קשר מונוגמי, בין אם זה בגלל דפוסי אישיות מסוימים, או קשיים זמניים בקשר. מאחר שהם כן רוצים לחזק את היכולת שלהם לעמוד בפיתויים, ופונים לייעוץ, אני חושבת שמטפלים יכולים לבצע חשיפה מתונה של איומים, למשל דרך דמיון מודרך, או שימוש במציאות מדומה שיכול להיות ישים גם בקליניקות. כמובן שזה דורש בדיקות נוספות, אבל נראה לי שכל איום מוחלש יכול לעבוד פה".
כשמשתמשים בזה בטיפול, המטופל יודע שזה מה שנעשה עליו, ובמחקר הייתה מניפולציה לא מודעת. זה עדיין יעבוד?
"אני חושבת שכן, כי האלמנט המרכזי פה הוא הגברת המודעות למטרות שלי. אם אני מעוניינת במופגן לשמור בקשר על בלעדיות מינית רגשית, איך אני עובדת על לחסן את עצמי, או לחזק את ההגנות שלי. מעבר לטיפול, אני חושבת שאפשר לעשות את זה גם בעזרה עצמית. אם לאנשים יש חיבור לפלטפורמות של מציאות מדומה הם יכולים לעשות את זה גם בלי גורם מקצועי. הרבה אנשים נמנעים מללכת לייעוץ מכל מיני סיבות ומחסומים. עבורם, אפשר להפוך את הפלטפורמות שהיום יותר נגישות לציבור הרחב לכלי עזר בתחום".
