באחד מסופי השבוע של סוף 2005 התלווה סטיב ג'ובס לרעייתו לוריין למסיבת יום הולדת 50 של חבר, מהנדס בחברת מיקרוסופט. במהלך ארוחת הערב לא חדל חתן השמחה להתפאר בפני מנכ"ל אפל הנבוך כיצד עומדת מיקרוסופט לשלוט בעולם המחשוב בזכות המצאה חדשה: טאבלט עם סטיילוס (עט דיגיטלי).
זה כנראה היום שבו נולד האייפון, למרות שיש היסטוריונים שיחלקו על כך: "סטיב", סיפר לימים סקוט פורסטול, המהנדס שהופקד בהמשך על תוכנת האייפון, "הגיע למשרד ביום שני כרוח סערה, כינס את צוות ההנהלה, פלט סדרת קללות, ואז אמר 'בואו נראה להם איך באמת עושים את זה!'".
סטיב ג'ובס מציג את האייפון הראשון
(אפל)
לפי ג'ובס עצמו, שמצוטט בביוגרפיה שכתב עליו וולטר אייזקסון, "הארוחה הזו הייתה בערך הפעם העשירית שהוא דיבר איתי על כך. הייתי כל-כך מותש, עד שחזרתי הביתה ואמרתי, 'לעזאזל עם זה. בואו נראה לו איך טאבלט באמת יכול להיות'".
פורסטול ואנשיו כבר ידעו מה ג'ובס רצה: "אלוהים נתן לנו עשרה סטיילוסים", נהג לומר להם לעיתים קרובות, כשהוא מנופף בעשר אצבעותיו; הוא האמין שהאצבע תהיה בסופו של דבר האביזר הטוב ביותר לניהול מכשירים אלקטרוניים.
הזעם היוקד שלו הביא, למעשה, להחלטה על החידוש העיקרי באייפון - ממשק המגע, ה"מולטי טאץ". הטכנולוגיה תוכננה להשתלב בכלל בטאבלט, אבל בתוך זמן קצר הטלפון קיבל קדימות ופרויקט הטאבלט, לימים ה"אייפד", נדחה להמשך.
"הכי עשיר בבית הקברות"
בשבוע שעבר, ב-1 באפריל, ציינה חברת אפל 50 לקיומה. התאריך נקבע לפי היום שבו מהנדס בן 42 בשם רונלד ווין הדפיס בהתנדבות במכונת הכתיבה הניידת שלו הסכם שותפות בין שני צעירים נלהבים בתחילת שנות ה-20 לחייהם, סטיב ווזניאק וסטיב ג'ובס.
זה קרה במוסך, בבית הוריו של ג'ובס ברחוב קריסט דרייב בלוס אלטוס. השניים הקימו חברת מחשבים לשימוש ביתי, ו-וויין נענה לבקשתם להפוך למייסד השלישי, עם 10% "בלבד", רק כדי שיוכל להיות המבוגר האחראי ו"לשבור את התיקו" במקרים שלא יסכימו ביניהם.
ווין, היום בן 92, כל-כך חשש ששני הצעירים יסבכו אותו במקרה של כישלון ("היו לי נכסים ובית, יכולתי לאבד הכל"), עד שפרש מהשותפות בחברה 12 ימים לאחר מכן. במפגש נוסטלגי שהתקיים לפני שלושה שבועות במוזיאון ההיסטוריה של המחשוב (CHM) סיפר, כי "זו לא הייתה חברה, זו הייתה שותפות".
"עם זאת, לשני החבר'ה האלה לא היו אפילו 5 סנט משל עצמם, והם לקחו התחייבויות ב-15 אלף דולר. אני העדפתי להיות עני וחי מאשר האיש העשיר ביותר בבית הקברות", סיפר.
כמה מיליארדים הפסיד ווין בהחלטה הזו? במונחים של היום, 10% מאפל שווים למעלה מ-300 מיליארד דולר. אגב, ב-1994 מכר וויין את החוזה המקורי ההוא תמורת 500 דולר; שבע שנים בלבד אחר-כך נמכר המסמך במכירה פומבית ב-1.6 מיליון דולר. לדבריו, זה הדבר היחיד עליו הוא מתחרט בכל מה שקשור לאפל.
מכל המכשירים המופלאים והמקוריים שהולידה החברה הזו, אין מתחרה לאייפון שהופיע ב-2007 וחוגג בקרוב עשור - המצאה שהפכה אותה לענק עולמי, ושינתה לחלוטין לא רק את תעשיות הסלולר והמחשבים, אלא גם את הדרכים שבהם אנשים מתקשרים זה עם זה, עושים עסקים ואף עורכים קניות.
פלטפורמת האייפון, והאנדרואיד שבאה בעקבותיו, הפכו את הטלפון למכשיר הבסיסי של העולם המחובר. נכון לשנת 2026, מספר המשתמשים הפעילים באייפון ברחבי העולם חצה את רף ה-1.56 מיליארד בני אדם, כלומר אחד מכל ארבעה סמארטפונים פעילים הוא אייפון. אפל משווקת 220 מיליון אייפונים בשנה ומכירות המכשיר מהוות כ-50% מהכנסותיה.
נכון לשנת 2026, מספר המשתמשים הפעילים באייפון ברחבי העולם חצה את רף ה-1.56 מיליארד בני אדם. כלומר אחד מכל ארבעה סמארטפונים פעילים הוא אייפון
מאות ספרים נכתבו בארה"ב בעשור האחרון על אפל; מדובר באחד הנושאים המתועדים ביותר בתולדות עולם העסקים והטכנולוגיה, ומדי שנה יוצאים לאור לפחות 5 עד 10 חדשים.
עד כה, הספר המוערך ביותר היה הביוגרפיה המקיפה של אייזיקסון, "סטיב ג'ובס", מ-2011, בהוצאת "סיימון אנד שוסטר", שנכתבה בסיועו הפעיל של ג'ובס והתמקדה בו ובמיתוס סביבו.
אבל הספר האחרון והמעודכן ביותר - "אפל: 50 השנים הראשונות" - מופיע בימים אלה ממש באותה הוצאה. מחברו, דיוויד פוג, מי שהיה עורך הטכנולוגיה המוערך של "ניו-יורק טיימס" לאורך עשורים, מצליח להביא בו זוויות חדשות בעיקר בזכות ההתמקדות שלו במהנדסים, במתכננים ובפיתוחים עצמם. הוא מפריך את המיתוס שג'ובס המציא הכל, ומראה איך רבים מהרעיונות שהפכו את אפל לסיפור הצלחה צמחו בכלל מלמטה.
פוג, כמובן, מקדיש בספרו פרק נכבד ללידת האייפון, ומשלים בעזרת מרואייניו את הפאזל שנרקם עם השנים מהפרסומים האחרים בנושא, כולל תיאור העבודה הסיזיפית מאחורי הקלעים של ההברקות הטכנולוגיות, שעם השנים הפכו עבורנו לטריוויה יומיומית.
"להבין" תנועת אצבע
קחו למשל את ממשק המגע ההוא, ה"מולטי-טאץ'", שפיתח דאנקן קר. קר, מעצב בריטי באפל, עם רקע בעיצוב רב-תחומי, היה מבכירי הסטודיו של המעצב האגדי של החברה, ג'וני אייב. בתחילת 2003 החלו בסטודיו להקדיש את ימי שלישי לפגישות עם מעצבי ממשקים ומהנדסי קלט בתעשייה, כדי לבחון דרכים חדשות, אפילו מוזרות, לתקשר עם מחשבים חוץ מעכבר ומקלדת.
קר התעניין במיוחד בהנעת אובייקטים על מסכים בעזרת אצבעות. יחד עם אנשי צוותו הוא נעזר במשטח עקיבה שטוח ושחור, בגודל 6.25 על 5 אינץ', שיוצר על-ידי חברה אמריקאית בשם FingerWorks.
בעליה, ויין ווסטרמן, היה פסנתרן, והוא המציא משטח שדרש מגע מרפרף בלבד. מכיוון שהמשטח יכל לזהות ולעקוב אחר כמה אצבעות בו-זמנית, הוא גם יכל "להבין" מחוות ציור שבוצעו על המשטח ולהחליף בכך את פעולות העכבר. למשל, במקום הפקודה "פתח", די היה לסובב את קצות האצבעות על המשטח בתנועת פתיחה של צנצנת.
בסוף 2003, אפל הזמינה את FingerWorks לייצר ולהציג לה גרסה גדולה יותר של משטח המגע שלהם. הצוות של קר העמיד מקרן על חצובה, שהאיר ישירות על משטח המגע. הם הדביקו דף נייר לבן מעליו כדי שהתמונה במקרן, שנוצרה על ידי מחשב סמוך, תהיה בהירה וברורה.
פתאום אפשר היה להחליק אצבע כדי להזיז אייקון בתמונה המוקרנת, או "לפתוח" שתי אצבעות בתנועת הגדלה של מפה או תמונה. זה היה קסום. הדמו הוצג לג'וני אייב, שהציג אותו לסטיב ג'ובס, שנדלק מיד. ה"מולטי-טאץ'" נולד.
באמצעות רכיבי מחשב נייד, צוותו של אייב בנה אבות-טיפוס של טאבלטים עם "מולטי-טאץ'", אבל הם היו כבדים ועבים למדי. מערכת ההפעלה של המק, שבה עשו שימוש להפעלתם, לא התאימה למגע באצבע.
בכל מקרה, אפל רכשה את FingerWorks, וייבאה את ווסטרמן, אנשיו והפטנטים שלהם למטה שלה בקופרטינו. הטכנולוגיה המתינה למכשיר ולרגע הנכון.
בשנת 2005, הרבה אחרי שנגן המוזיקה של אפל, האייפוד, כבש את העולם על דגמיו השונים, טלפונים ניידים כבר החלו להשמיע מוזיקה. הכתובת הייתה על הקיר: אף אחד לא רצה לשאת שני מכשירים שונים, ובאפל החלו להבין שימי האייפוד ספורים; שהטלפון הוא הדבר הבא.
כיוון שלחברה לא היה שום ניסיון עם טלפונים. ג'ובס בחר בלית ברירה לקבל את הצעת דירקטוריון אפל ולשתף פעולה עם יצרנית טלפונים ותיקה: מוטורולה, שהטלפון הדקיק והמבריק שלה, ה"רייזר", נחשב אז לרב-מכר עצום. התוכנית הייתה להוסיף תוכנת אייפוד לטלפון חדש שלה, שיהפוך לטלפון הראשון שיוכל להשמיע מוזיקה מחנות iTunes.
אבל ה- ROKR E1 שיצרה מוטורולה לטובת הפרויקט (הוא כונה גם iTunes Phone), היה מבלבל, עמוס ומבולגן, ויכול היה להכיל רק 100 שירים. כאשר חשף ג'ובס את ה-ROKR באירוע מיוחד בספטמבר 2005, הוא התקשה להסתיר את התיעוב ממנו.
כאשר חשף ג'ובס את ה-ROKR באירוע מיוחד בספטמבר 2005, הוא התקשה להסתיר את התיעוב ממנו
"אנשים המשיכו לקרוא לזה 'טלפון אפל' או 'טלפון iTunes'," סיפר בעלבון מנהל השיווק העולמי גרג יוסוויאק לדיוויד פוג, "אבל תאמינו לי, לא היה לנו שום קשר לזה. אנחנו יצרנו את iTunes, הם יצרו את הטלפון".
אב-טיפוס במארז מגושם
בינתיים, שוק הטלפונים הניידים הלך והתעצם, עם מכירות של מיליארד טלפונים בשנה, פי ארבעה ממספר המחשבים בעולם, והוא נשלט על-ידי נוקיה. "פשוט שנאנו אותם; הם היו נוראיים לשימוש", סיפר ג'ובס לימים ל"פורצ'ן".
"זה היה אתגר גדול, לעשות טלפון נהדר שגם נאהב", הוסיף. ג'ובס לא נרתע, אף שברור היה לו שטלפון כזה, שינגן גם מוזיקה, יחסל את עסקי האייפוד המצליחים של אפל.
המסלול המתבקש ליצירת טלפון היה הוספת תכונות לנגן האייפוד. צוותו של מנהל חטיבת האייפד, טוני פאדל, הציע כמה אופציות, המבוססות על גלגל המגע המפורסם שאפיין את האייפוד הראשון. אבל מהר מאוד התברר כי האתגר מסובך: הגלגל היה נהדר לגלילה של רשימת מספרי טלפון, אך הזנה של טקסט באמצעותו הייתה סיוט.
ואז נזכר מישהו ב"מולטי-טאץ'" של קר וחבורתו, שפותח בצוות האייפד. ג'ובס נדלק, והורה מיד לזנוח את פיתוח הטאבלט. "בואו נבנה טלפון", אמר. בשלב הזה, קר ואנשיו כבר יכלו להציג את הטכנולוגיה על מסכי מחשב בגודל 12 אינץ'. כדי לייצג מסך טלפון, הם הגבילו את האזור ה"חי" של תמונת המסך למלבן בגודל של טלפון.
ג'ובס החליט להפעיל במקביל שני צוותים שונים, שעבדו על אבות הטיפוס לטלפון. בראש אחד מהם עמד טוני פאדל, ממובילי הדור החדש של המהנדסים בעמק הסיליקון, ששאפו להטמיע את המחשבים בתוך חפצים יומיומיים.
פאדל הוביל את פרויקט ההכלאה בין האייפוד לטלפון, כולל הגלגלת, שזכה לשם הקוד P1. לעומת זאת, פיתוח אב-הטיפוס עם המסך המלא, שכונה P2, הוטל על מעצב התוכנה הבכיר סקוט פורסטול, מפתח ממשק הדפדפן "ספארי".
ג'ובס עודד את שתי הקבוצות להסתער קדימה במלוא המרץ במשך שישה חודשים. פוג מתאר בספרו את הקרע שנוצר בין העובדים בשתי הקבוצות. הוא מספר על ישיבות שבהן ג'ובס שיסה אותם זה בזה, מה שהוביל לכך שמהנדסים מ-P1 ומ-P2, בטח פאדל ופורסטול עצמם, לא דיברו ביניהם במשך חודשים, אף שעבדו במרחק חדר אחד מהשני.
בתום התהליך, ג'ובס צפה בדמואים האחרונים שפיתחה כל אחת מהקבוצות, ופסק: ה-P2 של קבוצת פורסטול אמנם מורכב בהרבה לפיתוח מה-P1, אבל הרבה יותר מגניב. הפור נפל.
משלב זה שתי הקבוצות אוחדו ועבדו על מכשיר אחד. פאדל הופקד על פיתוח החומרה ופורסטול - על התוכנה. שם הקוד שניתן לפרויקט היה "סגול". פורסטול, אגב, שהתקדם בחברה בהמשך לתפקיד סגן נשיא בכיר ואף כונה בה "סטיב ג'ובס הקטן", עזב אותה ב-2012 כדי להגשים את חלום חייו - הפקת מחזות זמר בברודוויי. המחזות שהפיק מאז זכו ב-18 מועמדויות לפרס טוני, חלקם בפרס עצמו.
שתי הקבוצות אוחדו ועבדו על מכשיר אחד. פאדל הופקד על פיתוח החומרה ופורסטול - על התוכנה. שם הקוד שניתן לפרויקט היה "סגול"
העבודה התנהלה בחשאיות גמורה, גם בתוך אפל עצמה. בספרו של בריאן מרצ'נט, "המכשיר האחד: ההיסטוריה הסודית של האייפון" הוא מספר, כי ג'ובס הורה לפורסטול, שלא הצטיין במיוחד ביחסי אנוש, לגייס את האנשים הכי טובים בחברה, אבל נאסר עליו לגלות להם מה הם הולכים לבנות.
משרדי צוות האייפון שכנו בבניין נפרד ועל הדלת הוצב שלט: "Fight Club" (מועדון קרב). העובדים נאלצו להחתים כרטיס בכל כניסה למסדרון ועבדו במשמרות של 80 שעות בשבוע, כשהם ניזונים בעיקר ממשלוחי פיצות, מה שהוביל ללא מעט מקרי גירושין.
דיוויד פוג חושף גם עד כמה רחוק הלכו בתוך אפל כדי למנוע חשיפה מוקדמת לעיצוב של ג'וני אייב. הוא מתאר אבות-טיפוס שהופעלו בתוך מארזי פלסטיק ענקיים ומגושמים ונראו כמו טלפונים סיניים זולים משנות ה-90. המטרה לא הייתה רק להסתיר את העיצוב המהפכני, אלא לגרום למי שרואה את המכשיר בטעות במסדרונות לחשוב שאפל עובדת על מוצר נחות.
שלושה באריזה אחת
שישה שבועות לפני השקת האייפון ב-2007, המסך שלו בכלל היה אמור להיות מפלסטיק קשיח, כמו האייפודים של אז. אבל ג'ובס, שהסתובב עם אב-הטיפוס בכיס המכנס שלו יחד עם צרור מפתחות הרכב, יצא יום אחד ממשרדו בזעם, הראה לצוות את השריטות על הפלסטיק ואמר: "אני לא אמכור מוצר שנשרט ככה. אני רוצה מסך זכוכית, ואני רוצה אותו תוך שישה שבועות".
המהנדסים היו בהלם, לאור העובדה שלא הייתה אז בשוק טכנולוגיית זכוכית חזקה ודקה מספיק. הם פנו לחברת Corning, ששלפה מהמגירה טכנולוגיה משנות ה-60 שנקראה "גורילה גלאס" ומעולם לא היה לה שימוש מסחרי.
המהנדסים היו בחרדה מוחלטת, כי הם לא ידעו איך לחתוך את הזכוכית בצורה שתתאים למסגרת הקימורים העדינה שעיצב ג'וני אייב לאייפון, מבלי שהיא תתנפץ בייצור המוני. בלחץ זמן מטורף הם פיתחו שיטת חיתוך כימית חדשה, והמפעלים בסין עבדו מסביב לשעון כדי לחתוך את הזכוכית בזמן להשקה.
בעיות בלתי צפויות התעוררו גם בתחום התוכנה. בגרסאות הראשונות, תכונת התיקון האוטומטי במקלדת הייתה כל-כך גרועה, שהיא הייתה מחליפה כמעט כל מילה במילה "Duck". מהנדסי התוכנה המיואשים שקלו לוותר על המקלדת המלאה ולחזור לשיטת ההקלטה T9 (שלוש אותיות בכל מקש), עד שפריצת דרך אלגוריתמית של הרגע האחרון הצילה את המצב.
ואז הגיע יום ההשקה הגדול של האייפון, ה-9 בינואר 2007, מה שנחשב עד היום לאירוע ההכרזה המוצלח בהיסטוריה של עולם הטכנולוגיה, כשסטיב ג'ובס עלה לבמה בסן פרנסיסקו והודיע כי הוא מציג "שלושה מוצרים מהפכניים" באריזה אחת.
רק מעטים באולם ידעו, שהמכשיר שג'ובס החזיק בידו בקושי עבד. לאב-טיפוס של האייפון היו בעיות זיכרון קשות - הוא היה קורס אם הרצת עליו יותר משלוש אפליקציות. כדי שהמצגת תעבור בשלום, המהנדסים תכננו עבור ג'ובס סדרה של פעולות ספציפיות בסדר מסוים, שהמכשיר לא יקרוס.
למשל, הוא היה חייב לגלוש באינטרנט ורק אז לשלוח מייל, ולא ההיפך. ג'ובס נדרש לשנן "נתיב זהב" של לחיצות, ואם היה טועה בסדר הנכון המכשיר היה קופא מול כל העולם. בנוסף, המהנדסים זייפו את עוצמת הקליטה הסלולרית שעל המסך, כך שתראה תמיד 5 פסים מלאים כדי למנוע מבוכה במקרה של ניתוק.
כריס אספינוזה, 50 שנה באפל והעובד הוותיק ביותר שלה, מודה כי גם אחרי האירוע, אף אחד בחברה לא ניחש שהמכשיר שזה עתה הושק ישנה את העולם. לדברי ספינוזה, שנחשב היום ל"זיכרון הארגוני החי" של אפל, הרגע הראשון שבו הבין את עוצמת המעמד היה מיד כשירד ג'ובס מהבמה. "פתאום קיבלתי הודעת טקסט מאשתי. היא כללה שתי מילים בלבד: 'אני רוצה'".
