איך מתמודדים עם משבר הקורונה, מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מכל רחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, בשגרה ובצל הקורונה. והפעם: משפחת דגמי, מראשון–לציון.
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בצילום: יעקב (77), זיוה (76).
משפחת דגמימשפחת דגמי
משפחת דגמי
(צילום: אסי חיים)
הדירה: שישה חדרים בשתי קומות וגג, בבעלותם. יעקב: "הדירה הראשונה שקניתי הייתה מול השקם בראשון-לציון, וכל הזמן נכנסו לחניה שלנו רכבים של קונים שהיו חוסמים אותנו ותמיד היו מריבות, עד שקיבלתי עצבים וקניתי את הבית הזה. אני כאן 30 שנה. אז זה עלה 92 אלף דולר. היום זה שווה בסביבות שלושה מיליון שקל. מדבר רע יצא דבר טוב".
איך ראשון? יעקב: "זה המקום שלי מאז ומתמיד. הגעתי לעיר בעלייה מעיראק ב-1951 ושמו אותנו בנחלת יהודה במעברה, שם הייתי מגיל תשע עד הצבא. זו הייתה התקופה הכי יפה בחיים. כשהשתחררתי מהצבא היה צנע אמיתי, אבל מאז התקדמנו וכל אחד הסתדר בחיים וקנה בית".
מה אתם עושים? יעקב: "זיוה כבר לא עובדת. היא עשתה פדיקור ומניקור בבית, אבל היא לא מרגישה טוב כבר שלוש שנים ולא יכולה לעבוד. קשה לה אז אני מביא אותה איתי לעבודה. אני כבר 30 שנה בונה טאבונים ותנורים למאפיות, הכל בעבודת יד. אני עושה את זה במקום שהייתה המעברה, מתחת לעץ ששתלתי כשהייתי ילד קטן. אני אוהב את העבודה שלי. לא יכול להפסיד אפילו יום אחד. אף אחד לא מאמין שאני עובד בגיל הזה, אבל זה נותן כוח. צריך להיות עסוק, לא חשוב במה".
איפה למדת את זה? יעקב: "אחרי הצבא הגיעה מגרמניה קבוצה שבנתה תנורים גדולים לתעשייה, והתחלתי לעבוד איתם. הם ראו שיש לי יד טובה ורצו שאבוא איתם לגרמניה, אבל זה לא התאים לי וחיפשתי מה לעשות. היה מישהו שקראו לו פרידמן שקיבל עבודה גדולה מאוד, ובגלל שהיה לי קצת ניסיון הוא לקח אותי, אבל לא היו מרוצים ממנו וזרקו אותו. אני קיבלתי את ניהול העבודה. זו הייתה עבודה ענקית למפעל קרמיקה שנקרא ברבור בעכו, בנו את התנור הכי גדול במזרח התיכון. העסקתי שם 22 חבר'ה, ולקח לנו שמונה חודשים לבנות אותו. עשיתי הרבה כסף שם, אבל לא ידעתי להשתמש בזה. פיזרתי, קניתי בית, קניתי אוטו. יכולתי לקנות חמישה בתים, אבל זה לא עניין אותי אז".
איך הגעת לטאבונים? "אחרי שגמרתי את התנור הגדול, הקמתי חברה קטנה ועבדתי בעיקר עם התעשייה. זו הייתה תקופה שהיבוא מטורקיה וסין היה הרבה יותר זול, והתחילו להיסגר מפעלים והביקוש ירד. ואז אבולעפיה קרא לי לבנות תנור לאחת המסעדות שלו ביפו. בניתי לו תנור לדגים, ומפה הכל התחיל".
ידעת לעשות את זה? "תשמע, כשאתה מקצועי במשהו, אתה כבר מבין את השיטה. אם אתה יודע לתקן טויוטה, תדע לתקן גם פורד עם שינויים קלים. אבולעפיה היה מבסוט, ועד היום בניתי לו כבר 15 תנורים. רק אני עובד אצלו. פעם רצו להביא לו תנור מחו"ל, אבל הוא לא מחליף אותי. ככה התחלתי לעבוד עד שהגיעו המתחרים".
מי המתחרים? "הגיעו כל מיני צעצועים מחו"ל. תנורים מיציקה אחת מבטון, שעושים במפעל, וכשיש חום גבוה מדי נוצרים סדקים. או תנורים ממתכת. אני בונה את התנור לבנה-לבנה ביד. מתקשרים אליי ושואלים אותי כמה עולה תנור. זה מצחיק. זה כמו שאני אשאל סוחר רכב כמה עולה רכב. יש מרצדס ויש סובארו. אני לא אומר אף מילה רעה על אף אחד, ומי שרוצה לקנות משהו בזול זה בסדר, רק שיידע שזה גם מה שהוא מקבל. אחרי חודש-חודשיים אנשים מבינים מה הם קנו. אני עובד על כל תנור ארבעה ימים עם עוד שני פועלים, אז אין הרבה רווח".
איך בונים טאבון? "אין לי שום שבלונה. אני חותך לבנה-לבנה ובונה שכבה אחרי שכבה עד שאני יוצר כיפה מלבנים. כל זה עומד על בידוד חסין אש, שעומד בטמפרטורה עד 1,200 מעלות. התנור יכול להגיע עד 1,000 מעלות, אבל ללחמים ופיצות לא צריך יותר מ-300 מעלות. מי שיש לו מסעדה מבין את זה, אבל על אלה שרוצים טאבון לחצר קל לעבוד ולמכור להם משהו שהם לא באמת צריכים".
איך עוברים את הקורונה? יעקב: "המצב קשה. יש לי 200 אלף שקל בצ'קים שנתנו לי וחזרו. אולם חתונות שבניתי לו טאבון והצ'קים חזרו והוא מסכן, מה הוא יעשה. ויש עוד כמה מסעדות ומקומות כאלה, אז אני אפילו לא מתקשר. כשיהיה להם יחזירו, הם לא אשמים".
מינוס? "לא. אני עוזר לילדים. היו תקופות קשות שהיו מזמינים ממני תנור פעם בחודשיים-שלושה, אבל בחמש השנים האחרונות פתאום זה חזר לאופנה וכולם רוצים טאבון בחצר וזה רץ".
חופשה אחרונה? יעקב: "חסר לי מאוד לצאת לחו"ל. אני כל שנה במלטה. כשתהיה שם תבין. יש שם חופים נפלאים, איים, אוכל נהדר ואנשים מקסימים".