איך מתמודדים עם משבר הקורונה, מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? משפחות מכל רחבי הארץ מספרות בגילוי לב על החיים עצמם, בשגרה ובצל הקורונה. והפעם: אוראל כץ, מיפו.
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בצילום: אוראל (26)
אוראל כץאוראל כץ
אוראל כץ, יפו
(צילום: אסי חיים)
הבית: "כרגע גר אצל חברים ביפו ומחפש דירה באזור שוק הפשפשים. גרתי בדירה שכורה ב-4,000 שקל אבל הבעלים החליט למכור".
אוהב את יפו? "מאוד. לסבא שלי הייתה פה 60 שנה חנות. הוא היה מהפרסים הוותיקים שקם בשלוש לפנות בוקר, קונה תכולות בית ומוכר כדי להרוויח את היומית. כמוהו התמכרתי לשוק הזה".
זה עובר בגנים? "זה ממכר לקנות משהו עם ערך גבוה במחיר אטרקטיבי ולמכור. לפעמים לוקח זמן למכור ואתה מפתח סוג של אגרנות. ככה כולם פה. אתה רואה חנויות מפוצצות בדברים, שבקושי יש למוכרים מקום להיכנס. מגיע מישהו, מציע שטיח פרסי ב-20-30 שקל, ואי אפשר להגיד לא".
מה אתה עושה? "יש לי כמה עסקים פה בשוק. כל החיים הייתי עצמאי. הייתי ילד רחוב. לא הלכתי לבית ספר והייתי מוכר דברים בצמתים. המצב הכלכלי בבית לא היה משהו. ההורים שלי גרושים ובגיל 12 עברתי לגור אצל אבא במחסן של 15 מטר, עם מקלחת בלי מים חמים, שאתה רועד מקור. כילד הייתי דוחה את המקלחת כמה שאפשר. אבא שלי נאבק עבור הפרנסה".
העסק הראשון שלך? "דוכן של פירות ומיצים בשוק הכרמל בגיל 19. לקחתי דוכן בעלות של 14 אלף בחודש שכירות, אבל הייתי נחוש להוכיח שאני יכול. עבדתי מאוד מאוד קשה והפכתי לאבא שלי, שמבחינתו המדד היחיד להצלחה בחיים זה כסף. הוא רדף אחרי הכסף. הוא טיפטף לי את זה כילד, והייתי עובד 18 שעות ביום וישן על התפוזים בלילה בדוכן, וכל הזמן חיפשתי מה אפשר לעשות עוד. התעלמתי מחברים או בת זוג, רק כדי להשיג עוד. את השוק עזבתי אחרי שלוש שנים, כי ברמה הנפשית זה היה קשה לי. זה מקום מאוד חטטני וחודרני. יום אחד טיילתי ביפו השוק הפשפשים ופתאום ראיתי חנות להשכרה, ואמרתי אני לוקח".
יש עוד עסקים? "לפני שנה וקצת פתחתי עוד חנות בשוק לדברים מהמזרח ויד שנייה. יש לי את הג'וק כמו של סבא. לבוא בארבע לפנות בוקר לשוק ולהתחיל לפשפש ולמצוא דברים. יש איזה נקודת זמן מדהימה, כשהמבלים בדיוק עוזבים והשוק מתחיל להתעורר. זה תמיד מצחיק אותי, כי יש פה את המבלים שמזמינים כוס בירה ומשהו לנשנש ב-100 שקל, ובחוץ יש את הרוכל שמוכר מכנסיים וחולצה בשלושה שקלים. אני לא קונה בגדים חדשים, הכל מהרוכלים בשוק. אני מאמין בחיים מינימליסטיים. לא מתחבר לבזבוז המטורף של הרדיפה אחרי בגדים וקניות ומעגל אינסופי של סיפוק צרכים מיידי".
אז למה אתה רודף אחרי כסף? "גם אני שאלתי, ואין לי תשובה. מכונית מפוארת לא עושה לי את זה, בגדים או בילויים לא. קניתי בית ביפו והוא מושכר, אז מבחינתי את זה השגתי. אולי בגלל המחסור בילדות הפינוק היחידי שלי זה אוכל. יש אנשים שהם הומלסים בנשמה ויכולים לשכב על הדשא ולהיות מרוצים, וזה אני".
איך הפרנסה עכשיו? "הייתה טובה מאוד אבל עכשיו כמובן קשה, אבל אני לא מודאג גם כשאני אמור להיות מודאג. כל חנות שנייה כאן להשכרה. יפו קורסת מבחינת עסקים. אני מושקע בעשרות אם לא מאות אלפים, אבל אני אופטימי וקצת משוגע. לפני שלושה שבועות נכנסתי להשקעה בפרג'י, מסעדת פועלים מ-1956 בשוק הפשפשים".
עכשיו מסעדה? "בכל דבר יש הימור, אבל אני מאמין שיהלומים הם איפה שיש קושי ולא איפה שנוצץ. אני לא מתעלם מהקושי, אבל אני יודע שאם אעשה את הדרך שלי זה יצליח".
איך הגעת לזה? "אכלתי פה והתאהבתי במקום. זה חלל עתיק מדהים עם אנרגיה שגורמת לי להירגע. וגם האוכל הטעים של זיוה, שהיא דור שלישי במסעדה. הכרנו והחלטתי להצטרף אליה ולהרים פה משהו משודרג. צירפתי את השף פיני לוי שיכין אוכל על פתיליות, וזה ימשיך את הדרך של פרג'י ולא יתעלם מהעבר שלה, אבל מעבר לאוכל ובר בערב אני רוצה מקום חברתי. אני מאמין בעסק יעיל עם מחיר הוגן, וזה לא קיים בשוק. לא יכול לסבול שמוכרים בירה ב-40 שקל וכרובית מטוגנת ב-50 שקל. אפשר לשים פה בחוץ 300 כיסאות, וזה הולך להיות מקום מגניב".
מינוס? "אין. מעולם לא היה. אני לא מבזבז כסף חוץ מאוכל. בתור ילד שכמעט לא היה לו אוכל בבית, זה הפינוק שלי".
חופשה אחרונה? "לא מעניין אותי. אני לא איש של מלונות. אני נהנה מלישון ליד איזה עץ ביפו, מביט על כל העיר מהדשא. מה זה בית מלון? עוד חדר. זה לא מרשים אותי".