הפסד לביטוח לאומי: בית הדין לעבודה בבאר שבע הורה לאחרונה להכיר באישה כתושבת ישראל החל מ-2019, חרף שהות ממושכת בגיאורגיה, שם חי בעלה. השופט יעקב אזולאי הסביר שבניגוד לטענת ביטוח לאומי, האישה שוהה בארץ יותר ויותר, מה גם שהיא פתחה כאן עסק ומשפחתה המורחבת חיה בישראל.
במרץ 2019 החליט ביטוח לאומי לשלול את תושבות התובעת – וכפועל יוצא מכך, למנוע ממנה תשלומי אזרח ותיק והשלמת הכנסה – וזאת באופן רטרואקטיבי החל מ-2016. תביעה שהגישה כנגד ההחלטה נדחתה בזמנו, בנימוק שלא הוכח כי בתקופה הרלוונטית מרכז חייה היה בישראל.
האישה לא ויתרה וערערה לבית הדין הארצי, שם נקבע שיש להבחין בין שתי תקופות: האחת – משלהי 2016 ועד למרץ 2019, שבה אכן נדמה שמרכז חיי התובעת היה מחוץ לישראל. השנייה – ממרץ 2019 ואילך, תקופה שלגביה נרשם שינוי מגמה הן בהרחבת הזמן בה שוהה בארץ, והן במגוון אינדיקציות המלמדות על השתקעות בישראל כמו הקמת עסק בתחום טיפולי הפנים.
בנסיבות אלה הוחזר התיק לבית הדין האזורי, שם טענה האישה שיש להכיר בה כתושבת ישראל החל ממרץ 2019 ("התקופה השנייה"). לטענתה, בעידן הגלובלי הנוכחי, בחינת התושבות חייבת להיות גמישה. היא ציינה שביקוריה אצל בעלה בגאורגיה נועדו לשמירת הזוגיות בלבד – בזמן שאימה, אחיה, ילדיה, נכדיה, נינה ולמעשה כל מרכז חייה נמצאים בישראל.
מנגד התעקש ביטוח לאומי שרק במרץ 2025 הפכה שהותה בישראל לרציפה, באופן שיש להכיר בה כתושבת - לעניין זכאותה לקצבאות - החל מחודש זה בלבד. לתמיכה בטענה הוא הפנה לכך שב-2023 – כלומר במהלך התקופה השנייה – נמצאה האישה בארץ רק 39% מהזמן.
אבל השופט אזולאי התרשם ששינוי המגמה להרחבת השהות בארץ, שתחילתו ב-2019, לצד סממנים נוספים המעידים על השתקעות בישראל, מצדיקים לקבל את התביעה. אכן, ציין, ב-2023 שהתה התובעת רוב הזמן מחוץ לישראל, ואולם ביתר השנים הרלוונטיות לתקופה השנייה – היא נמצאה כאן למשך יותר ממחצית הזמן.
אמנם ביטוח לאומי טען בקשר לכך שמדובר בהרחבת שהות "טכנית", שאינה מעידה על השתקעות אמיתית, אך השופט הסביר שמניעיה כלל אינם רלוונטיים, וכי כל עוד עומדת בהוראת החוק המתנה תשלום גמלאות בשהות של למעלה מ-50% הזמן בישראל - הרי שהתנאי מתקיים לגביה.
לבד מכך, הוסיף, נתונים נוספים כמו החזקתה בדירה באשקלון, היותה בעלת חשבון בנק פעיל בארץ, וניהול עסק לקוסמטיקה, שאותו הקימה ב-2020, מלמדים כי מרכז חייה בתקופה השנייה הינו בישראל.
בפסק הדין צוין שגם הכאת שורשי משפחתה כאן נזקפת לזכותה: "ניכר כי התובעת חשה קשר עמוק לישראל ודואגת על טיפוח שורשיה ופירותיה - הם משפחתה המורחבת, ילדיה, נכדיה ונינה - כולם בארץ. סבורני כי יש בכך כדי להעיד על תחושת שייכות פנימית אמתית למדינת ישראל, חרף הריחוק הזוגי שנכפה עליה".
לפיכך קבע השופט שעל ביטוח לאומי להכיר בתובעת כתושבת ישראל החל ממרץ 2019, ולשלם לה זכויות בהתאם. הוא חויב לשלם לה 2,500 שקל הוצאות משפט, שיצטרפו ל-7,000 השקלים שאותם נדרש לשלם לה בשל קבלת ערעורה בבית הדין הארצי.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• ב"כ התובעת: עו"ד ברוך כהן ואח'
• ב"כ הנתבע: לא צוין
• עו"ד שי נתן עוסק בביטוח לאומי
• הכותב לא ייצג בתיק
• בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של אתר פסקדין
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
