רק לאחרונה פרסמנו כאן נתונים שלפיהם כ-52% מהעובדים צפויים להגיע לחופש הגדול בלי יתרת ימי חופשה, אחרי שנאלצו לנצל אותם בהיעדרויות חזרות ונשנות בעקבות המלחמה עם איראן. התופעה המצערת הזו היא רק ביטוי נוסף לשחיקה ההולכת ומעמיקה של העובדים ולפוסט טראומה ההולכות ומעמיקות בעולם העבודה.
פאנל פוסט טראומה בעבודה
(צילום: ליאור שרון )
בפאנל בהנחיית שרון כידון, שהתקיים בוועידת "מדינה בפוסט טראומה" של ynet ו"ידיעות אחרונות" בשיתוף ההסתדרות, שוחחנו על ההיבטים הפוסט טראומטיים בשוק העבודה עם אדם בלומנברג, סמנכ"ל כלכלה ומדיניות בהסתדרות ומנכ"ל האגף לאיגוד מקצועי; עם עו"ד אירית פוריין-וייצמן, סמנכ"לית משאבי אנוש בהסתדרות; ועם ענבל רואי, סגנית בכירה לממונה על השכר במשרד האוצר.
אז קודם כל אני רוצה לשאול מה אתם רואים בעיניים שלכם – מה השינויים הבולטים שעברו על העובדים בשלוש השנים האחרונות?
פוריין-וייצמן: "השינוי בעובדים יכול לתפוס אותך בכל מיני סיטואציות לא צפויות, למשל עובד אחזקה שמסייע לנו לסדר אולם לטקס זיכרון ופתאום מתפרץ ומספר דברים שהוא חווה בעצמו. הכמות של אנשים שחווים פוסט טראומה היא בלתי נתפסת".
כמה זמן המצב הפוסט טראומטי הזה ילווה אותנו?
בלומנברג: "לצערי אנחנו רק בהתחלה. נכנסנו ל-7 באוקטובר עם 60 אלף פצועים בגוף ובנפש, והצפי הוא שעד סוף העשור נגיע ל-100 אלף. דווקא אחרי הלחימה, בתקווה שיהיה קצת שקט, נתחיל לראות את החזרה לשגרה – גברים שחוזרים הביתה אחרי 600 יום במילואים וצריכים להקים מחדש את המשפחה והעבודה. אנחנו צריכים לשנות לגמרי את התרבות שלנו בשביל ליצור חברה מכילה יותר".
איך מבחינים בין שחיקה קלאסית לפוסט טראומה?
פוריין-וייצמן: "אם זו שחיקה, העובדים אומרים 'אני שחוק, אני עייף'. שחיקה גם נלווית תמיד לוותק במקום עבודה. אבל אם יש עובד יחסית צעיר שהיה במילואים ומרגישים אצלו סימנים שאינם רגילים – זה לא קשור לשחיקה. אנחנו לא מומחים ולא מטפלים, אבל אם מרגישים שמישהו צריך עזרה, יש לנו דרכים לעזור".
עד כמה האוצר נותן את הדעת למשמעות הכלכלית?
רואי: "לבריאות הנפשית יש השפעה מכרעת על פריון העבודה – בין שמדובר בעובד שהיה במילואים ובין שמדובר במעגלים הרחבים. שיפור הפריון הוא אחד מאפיקי הצמיחה הכי משמעותיים שיש לנו כמדינה. אנחנו רואים עלייה מאוד גדולה בביקושים לשירותי בריאות הנפש, והמשימה שלנו היא שההיצע יתאים לזה".
זה נושא שמדברים עליו באוצר בפועל?
רואי: "בשלוש השנים האחרונות חתמנו יחד עם ההסתדרות הסכמים שעוסקים באוכלוסיית המטפלות הרחבה – עובדות סוציאליות, פסיכולוגיות, פסיכיאטריות, אחיות בבתי חולים לבריאות הנפש – בסכומים שלא היו כאלה מאז קום המדינה".
האם מנהלים ערוכים להתמודד עם זה?
בלומנברג: "חלק מהעניין הוא מודעות והסברה – הרבה פעמים אנחנו בכלל לא יודעים לאבחן את האירוע. חלק מהאחריות שלנו כממשלה הוא להתנות את המשאבים הנדרשים לא רק בקצבאות ישירות, אלא גם באירועי הסברה. צריך להזכיר את אילנה כהן, יו"ר הסתדרות האחיות שנפטרה אתמול אחרי יותר מ-40 שנות עשייה – עוד ב-1978 היא נלחמה על תקינת האחיות כדי שיהיה פחות עומס ויותר כוח אדם".
המודעות כיום גבוהה מספיק?
פוריין-וייצמן: "חשבתי שהמודעות מאוד גדולה, אבל הפרסום של הוועידה הזאת הציף לי כמה זה לא. חברים שראו את הפרסום התקשרו וסיפרו סיפורים אמיתיים – אבל לא ידעו שיש על זה נתונים, סימנים, כלים. אני לא מחכה שהממשלה תיתן לי כלים: דאגתי שתהיה לי עובדת שעברה הדרכה בנט"ל ויודעת להכיל מענה ראשוני, ואנחנו מכינים קיט למנהלים לקראת חזרת עובדים ועובדות מהמילואים".
של מי האחריות בסופו של דבר?
רואי: "יש ערך לכך שמעגלי התמיכה יהיו טבעיים – משפחה, חברים, קהילה, מקום העבודה. לא כל מקרה צריך את התערבות המדינה. המדינה צריכה לתת את הטיפול המניעתי – ואנחנו רואים את זה כבר בבתי ספר ובקופות החולים. בסוף יש למילואימניקים מענה מאוד רחב, ויש מענים גם לבני ובנות הזוג שלהם. אבל זה תחום רך – כל אחד צריך מענה שונה, ובסוף המענה ייפגם אם הוא לא יהיה אישי, בין מנהלת לעובד שלה".
זו זכות של עובדים לקבל פתרון לזה?
בלומנברג: "לצערי הממשלה לא נכנסה לאירוע, והיא כן צריכה להתערב – המשבר הזה לא ייפתר בלי התערבות ממשלתית. חלק מהמהלכים זה מקל וגזר: גם חקיקה ואכיפה, וגם תמיכות ישירות למעסיקים. צריך לזכור שגם המעסיקים נמצאים בפוסט טראומה – בעסקים רבים בצפון ובדרום עדיין משתקמים. בשורה התחתונה, אנחנו בפער של 180 מיליארד שקל בהוצאה האזרחית ביחס למדינות מפותחות ב-OECD".
מה צריך?
בלומנברג: "המדינה השקיעה 2.5 מיליארד שקל בתגמול להפרשות סוציאליות למשרתי מילואים למעסיקים – סבסוד ישיר בתמורה לצו הרחבה שנחתם בין יו"ר ההסתדרות ארנון בר-דוד לנשיאות המגזר העסקי. ההסכם מאריך את תקופת ההגנה מפני פיטורים למשרת מילואים לחודשיים במקום לחודש, ומוסיף שמונה ימי חופשה לבן או בת הזוג של משרת המילואים".
רואי: "צריך להביא בחשבון שבשש השנים האחרונות הייתה כאן הוצאה עצומה על ביטחון, וברור שבהסתכלות מקרו-כלכלית צריך לתת לזה מענה. אנחנו מאמינים שצריך להמשיך לחתום הסכמים קיבוציים – אבל מענים יותר חכמים ויותר דיפרנציאליים. למשל, הסכם פורץ דרך לפסיכולוגיות שהעלה את שכרן בכ-30%, עם תמריץ ספציפי להגדיל את היקף השירותים שלהן במגזר הציבורי".
מה תצטרכו?
פוריין-וייצמן: "הייתי שמחה שהמנהלים יעברו הדרכות מקצועיות איך להכיל מצבים כאלה, ושיהיו לנו יותר שירותים של ליווי סוציאלי לעובדים. אני כהסתדרות כנראה אצליח לדאוג לזה, אבל אני חושבת שזה מה שחסר לכלל הציבור".
בלומנברג: "זאת לא הוצאה, זאת השקעה. הפער בהוצאה האזרחית בא אלינו אחרי זה בריבית דריבית. ככל שנשקיע יותר בפסיכולוגיה בקהילה לפני שנגיע לאשפוזים, נחסוך כסף בעתיד וגם נייצר פריון של יותר עובדים שמשתלבים".
