בית המשפט למשפחה בתל אביב הכריע לאחרונה בסוגייה עקרונית שהתעוררה בנוגע לחלוקת הפנסיה בין בני זוג גרושים: האם כדי לחשב את חלקה של האישה יש לחלק את מספר שנות הנישואים במספר שנות הצבירה לפנסיה, או שמא המכנה צריך להיות מספר שנות העבודה הכולל של הבעל? השופטת איריס אילוטוביץ' סגל קבעה שהתקופה הרלוונטית היא תקופת צבירת הזכויות, באופן שמגדיל את חלקה של האישה.
בני הזוג נישאו ב-1972 ושנתיים לאחר מכן החל הבעל לעבוד בתעשייה האווירית. ב-1996 הם נפרדו, ובשנת 2000 התגרשו. בהסכם הגירושין נקבע שהאישה תקבל חצי מזכויות הפנסיה של הבעל בגין תקופת החיים המשותפים.
ב-2009 הגיע הבעל לצבירה המרבית של זכויותיו הפנסיוניות, בגובה 70% משכרו הממוצע, לאחר 35 שנות עבודה ובגיל 61. ואולם, הוא המשיך לעבוד שש שנים נוספות ופרש ב-2015, בגיל 67. זאת כדי לעמוד בדרישת גיל הפרישה לצורך קבלת הפנסיה של הקרן הוותיקה.
ב-2017 עתרה האישה לבית המשפט בבקשה להעריך את שווי חלקה בפנסיה. מומחה מטעם בית המשפט קבע כי יש לחשב את זכויותיה כך שבמונה יוצב מספר השנים המשותפות עד מועד הקרע ובמכנה מספר שנות העבודה הכולל. כלומר, לדעת המומחה החישוב צריך לכלול את 41 השנים שבהן עבד הבעל עד לסיום העסקתו. לפי חישוב זה שיעור חלקה של האישה בפנסיה הוא 26.58%. המומחה הסביר שגובה קצבת הפנסיה של הבעל עלה משמעותית בזכות עבודתו בשנים העודפות ומשכך יש להביאן בחשבון.
הבעל תמך בעמדת המומחה. מנגד, האישה טענה כי במכנה צריכות להופיע 35 שנות הצבירה בלבד כך שחלקה צריך לעמוד על 31.21% מהפנסיה החודשית של הנתבע.
השופטת איריס אילוטוביץ' סגל הבהירה שהמשכורת שנקבעה לבעל במועד הפרישה, ושלפיה הוא מקבל את דמי הפנסיה, היא המשכורת הקובעת שמתוכה יש לגזור את חלקה של האישה. היא הוסיפה כי טענת המומחה שלפיה עלייה בשכר הנתבע במהלך השנים העודפות מצדיק הצבת מלוא שנות העבודה במכנה אינה תואמת את הדין בסוגייה.
בפסק הדין הודגש שכבר נקבע בפסיקה לא אחת כי עלייה במשכורתו של בעל לאחר מועד הפירוד גם היא נזקפת לטובת האישה, וזאת בשים לב לכך שהצדדים היו נשואים תקופה ממושכת למעלה מ-20 שנים.
נקבע שעלייה בשכרו של הנתבע או בחירתו להמשיך לעבוד לאחר שסיים לצבור את מירב זכויותיו הפנסיוניות, הן לא סיבות לסטות מכלל זה. "התקופה הרלוונטית להצבה במכנה הנוסחה היא תקופת צבירת הזכויות ואין להתחשב בשנות עבודה בהן לא נצברו זכויות פנסיוניות", כתבה השופטת.
היא הוסיפה כי "לו טענתו של המומחה הייתה מתקבלת אזי התובעת הייתה מרימה קול צעקה, וכך גם כל תובע אחר, כאשר הנתבע היה מגיע לתקופת צבירת הזכויות, והייתה מנסה למנוע את המשך העסקתו. מצב דברים כזה יביא לפגיעה בזכות האדם לעבוד. הדבר בוודאי אינו עולה בקנה אחד עם חוק יסוד: חופש העיסוק".
בסופו של דבר נקבע שחלקה של האישה יעמוד על 31.21%. הבעל לשעבר חויב בהוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 20 אלף שקל.
