פסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט העליון מעורר עניין רב בישראל ובקרב משפטנים ומשפחות בעלות זיקה לצרפת. בפסק הדין נקבע כי הסכם רכושי שנחתם בין ידועים בציבור ואושר בבית המשפט לענייני משפחה, יכול להמשיך לחול גם לאחר נישואי בני הזוג, ללא צורך בהסכם חדש או באישור מחודש – ובלבד שכוונת הצדדים לכך הייתה ברורה מראש.
לכאורה מדובר בהחלטה נקודתית בתחום דיני המשפחה. בפועל, היא מדגישה תפיסה רחבה יותר: העדפת רצון הצדדים והוודאות החוזית על פני פורמליזם נוקשה. עבור זוגות ישראלים-צרפתים, ההכרעה מחדדת גם את ההבדלים בין הדין הישראלי לבין הדין הצרפתי בכל הנוגע לזוגיות, רכוש וחופש החוזים.
במקרה שנדון, בני זוג שחיו כידועים בציבור חתמו על הסכם רכושי עוד לפני נישואיהם. בהסכם נקבע במפורש כי הוא ימשיך לחול גם אם בני הזוג יינשאו בעתיד. כאשר עלתה השאלה אם לאחר הנישואין יהיה צורך באישור חדש לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, הערכאות הקודמות סברו כי הדבר נדרש. אלא שבית המשפט העליון בחר בגישה מהותית ולא פורמלית.
לפי שופטי הרוב, אם הצדדים הבינו היטב את משמעות ההסכם, אם רצונם היה ברור, ואם הם ביקשו להחיל אותו גם לאחר הנישואין – אין הצדקה לפסול את ההסכם רק בשל שינוי הסטטוס הזוגי. במילים אחרות, בית המשפט הישראלי העדיף את כוונת הצדדים ואת הוודאות המשפטית על פני פורמליזם נוקשה.
ומה היה קורה בצרפת?
כאן מתחילה ההשוואה המעניינת. בצרפת, דיני המשפחה והרכוש בין בני זוג מבוססים במידה רבה על תפיסה פורמלית ומוסדרת מאוד. המשפט הצרפתי מבחין באופן חד בין חיים משותפים, הסכם PACS ונישואין, ולכל סטטוס יש מערכת חוקים שונה.
בניגוד לגישה הישראלית, בצרפת הסכם שנחתם בין בני זוג לפני הנישואין אינו הופך בהכרח להסכם נישואין לאחר החתונה. על מנת לקבוע משטר רכושי בין בני זוג נשואים, הדין הצרפתי מחייב בדרך כלל עריכת חוזה נישואין רשמי בפני נוטריון, לפני הנישואין ובהתאם להוראות הקוד האזרחי הצרפתי. כלומר, אילו מקרה דומה היה נדון בצרפת, ייתכן מאוד שהתוצאה המשפטית הייתה שונה.
עו"ד ג'ולי דניאלהפער בין ישראל לצרפת משקף שתי תפיסות שונות של דיני משפחה. בישראל, הנטייה היא לתת משקל רב יותר למציאות החיים ולכוונת הצדדים: זוגות חיים יחד שנים לפני החתונה, רוכשים נכסים, מנהלים חשבונות משותפים ולעיתים רואים בהסכם ביניהם מסמך מחייב גם לאחר הנישואין. בצרפת, לעומת זאת, הגישה עדיין מבוססת יותר על מוסדות משפטיים מוגדרים וברורים. הנישואין נתפסים כסטטוס משפטי מיוחד, ולכן מעבר מחיים משותפים לנישואין מחייב לרוב מסגרת משפטית ברורה ונפרדת.
בפועל, זוגות רבים מתחתנים בישראל אך מחזיקים נכסים בצרפת, חיים חלק מהזמן בפריז וחלק בתל אביב, או חותמים על הסכמים פרטיים מבלי להבין שהשפעתם המשפטית עשויה להשתנות ממדינה למדינה.
כך למשל, זוג שרכש דירה בפריז לפני העלייה לישראל עשוי לגלות שבישראל תיבחן לא רק הבעלות הרשומה, אלא גם ההתנהלות בפועל, כוונת השיתוף והמציאות הכלכלית שנוצרה לאורך השנים. במקרה אחר, מסמך פרטי שנחתם בצרפת לגבי רכוש או השקעות עשוי לעורר בישראל שאלות כמו האם מדובר בהסכם ממון, האם הוא עומד בדרישות הדין הישראלי והאם ניתן לאכוף אותו לאחר הנישואין.
גם נכסים שהתקבלו בירושה בצרפת עלולים לעורר שאלות מורכבות: האם הם נותרים רכוש אישי, או שמא נוצר לגביהם שיתוף לפי הדין הישראלי בשל שימוש משותף, ערבוב נכסים או השקעות שנעשו לאורך השנים.
פסק הדין של העליון חושף הבדל עמוק בין שתי תרבויות משפטיות: הגישה הישראלית, הפרקטית והחוזית יותר, מול הגישה הצרפתית, הפורמלית והמוסדרת. עבור זוגות בינלאומיים, ובעיקר זוגות ישראלים-צרפתים, מדובר בתזכורת חשובה: הסכם משפחתי או רכושי אינו נבחן רק לפי מה שבני הזוג התכוונו אליו, אלא גם לפי המדינה שבה יבקשו להסתמך עליו או לאכוף אותו. לכן, כאשר החיים והנכסים משתרעים על פני יותר ממדינה אחת, חשוב לוודא שההסכם מתאים למציאות הזוגית – וגם למציאות המשפטית שבה הוא עשוי להיבחן.
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• עו"ד ג'ולי דניאל עוסקת בדיני משפחה, דין צרפתי ומשפט אירופאי
• בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של אתר פסקדין
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
