הפסד צורם לעיריית ירושלים, שניסתה לגלגל חוב ארנונה בסך כ-100 אלף שקל עבור חנות בשכירות מוגנת, על אחד מיורשיו הרבים של השוכר המוגן שהלך לעולמו. שופט השלום בעיר נאיל מהנא מתח לאחרונה ביקורת על התנהלות העירייה וייחס לה חוסר תום לב.
מדובר בנכס ברחוב אל ואד שבבירה, אשר מ-1988 הוחזק בשכירות מוגנת. לאחר מות השוכר המשיך בנו להחזיק בו ולהפעיל מתוכו חנות בדים, מבלי שנמסרה הודעה מסודרת לעירייה - לה נודע רק במאי 2019 על חילופי המחזיקים.
אילוסטרציה
(צילום: shutterstock)
מסיבה שלא צוינה, בחרה העירייה לפנות דווקא ליורש אחר של המנוח (שאינו הבן שהמשיך להפעיל את החנות) ולדרוש ממנו לכסות את חוב הארנונה. משלא השיב לפנייתה, היא רשמה אותו כמחזיק רטרואקטיבית החל מ-1988, תחילת השכירות המוגנת.
בבית המשפט טענה העירייה כי מאחר שלא נמסרה לה הודעה על חילופי המחזיקים, הייתה רשאית, בהתאם לפקודת העיריות, להשית את החוב על הנתבע כבעל הזכויות בנכס.
מנגד התעקש הנתבע שמעולם לא החזיק בנכס או עשה בו שימוש, ושהעירייה התרשלה בכך שלא נקטה הליכי גבייה יעילים נגד המחזיקים בפועל בזמן אמת. לטענתו, העברת חוב הארנונה על שמו באופן רטרואקטיבי נעשתה בשיהוי ניכר ובחוסר תום לב.
השופט נאיל מהנא הדגיש כי בהתאם לפסיקה, אין לאפשר לעירייה להסתמך על היעדר הודעת הפסקת שימוש בנכס על מנת לגלגל חובות על הבעלים. הוא ציין שהיא ידעה על זהות השוכרים ובחרה מסיבותיה לנקוט הליכים בשיהוי קיצוני. הובהר כי במקרה זה העירייה ידעה, או לכל הפחות הייתה צריכה לדעת, שחוב הארנונה נצבר בתקופת השכירות המוגנת.
נקבע כי החלטת העירייה להשית את החוב על הנתבע, אך ורק בשל היותו אחד מיורשי הנכס, ומבלי שהוכח כי החזיק בו בפועל, מהווה שימוש לרעה בכוחה הסטטוטורי.
עו"ד אורי נוהצילום: תומר שלום"התובעת השתהתה שנים רבות בגביית החוב מהמחזיקים בפועל (השוכר ובנו), ורק לאחר שהתברר לה כי לא ניתן לגבות מהם את החוב, בחרה 'לגלגל' את החוב לפתחו של הנתבע", נכתב.
לדברי השופט, התנהלות זו, הכוללת עצימת עיניים אל מול זהות המחזיק האמיתי בנכס וניסיון לגבות חובות עבר מבעלים שלא היה מודע לקיומם, נגועה בחוסר תום לב ובשיהוי מצד העירייה המצדיקים לבטל את חיוב הארנונה הרטרואקטיבי.
נקבע שהעירייה לא עמדה בנטל להוכיח שהנתבע היה המחזיק בפועל בחנות בתקופה הרלוונטית, או כי היה בעל הזיקה הקרובה ביותר אליה, באופן המצדיק להטיל עליו את החוב שנצבר.
לחילופין, ציין השופט, אם כבר יש גורם שמוצדק לחייבו בחוב הארנונה, הרי שזהו בנו של השוכר המוגן, שהחזיק בפועל בנכס והוגדר בפסק הדין כ"רוח החיה" מאחורי הפעלתו לאחר מות אביו. כנגד הבן אף הוגשה הודעת צד ג', ואולם שעה שמסקנת השופט הינה כי דין תביעת העירייה ממילא להידחות, הרי שהתייתר הצורך להכריע בה.
לסיכום התביעה נדחתה, ועמה אף הודעת הצד השלישי. העירייה חויבה לשלם לנתבע הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 15 אלף שקל.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• ב"כ התובעת: עו"ד הדיל חטיב-ביאדסה
• ב"כ הנתבע: עו"ד מחמוד רבאח
• עו"ד אורי נוה עוסק במיסים
• הכותב לא ייצג בתיק
• בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של אתר פסקדין
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
