אחד הקשיים הגדולים אחרי פרידה הוא מצב שבו כל החלטה הנוגעת לילדים הופכת למאבק. זמני שהות, חוגים, טיפולים, מסגרות חינוך, נסיעות, הודעות בין ההורים - כל דבר קטן מקבל משמעות גדולה. לפעמים זה נובע מחוסר אמון שנבנה לאורך שנים, מהשקפות שונות על חינוך, מתקשורת לקויה או מתחושה של אחד ההורים שהוא מאבד את מקומו בחיי הילדים.
בתוך מאבק כזה, קל מאוד להיגרר לשאלה מי התחיל, מי מסית, מי לא משתף פעולה, מי מפר הסכמות. לא פעם לכל אחד מההורים יש רשימה ארוכה של דוגמאות, הודעות ואירועים שמוכיחים מבחינתו שהצד השני הוא הבעיה.
אבל בהליכים הנוגעים לילדים, זו לא תמיד השאלה שמקדמת את ההליך. בית המשפט לענייני משפחה, ובמקרים רבים גם גורמי הרווחה שמעורבים באמצעות תסקיר או המלצות, אינם מנהלים את התיק כדי להכריע מי מההורים צודק או מי נפגע יותר. השיקול המרכזי הוא טובת הילדים, ובתוך זה השאלה המעשית היא מה אפשר לעשות עכשיו כדי לצמצם את הפגיעה בהם ולייצר עבורם יציבות.
כאן נוצר פער שמבלבל הורים רבים. הורה יכול להרגיש שהוא צודק לגמרי, ועדיין הציפייה של המערכת ממנו תהיה להתגמש, לקבל הדרכה, לשנות את אופן התקשורת או לפעול אחרת מול הילדים. מבחינתו זה עשוי להרגיש לא הוגן: למה דווקא אני צריך להשתנות, אם הצד השני הוא זה שמקשה?
התשובה אינה נוחה. בהליכים כאלה, לא תמיד ההורה שמקשה פחות הוא זה שמצופה ממנו לעשות פחות. לפעמים דווקא ההורה היציב, הגמיש והקשוב יותר נדרש לשאת בחלק גדול יותר מהמאמץ - מפני שהוא זה שמסוגל באמת לשנות את המצב עבור הילדים.
בית המשפט אינו מחפש רק את ההורה שצודק בטענותיו, אלא גם את ההורה שאפשר לבנות סביבו פתרון. הורה שמסוגל להפריד בין הכעס על בן הזוג לשעבר לבין הצרכים של הילדים. הורה שמוכן לשמוע ביקורת גם כשהיא לא נעימה. הורה שמבין שלפעמים הדרך להגן על הילדים אינה להחריף את המאבק, אלא לייצר עבורם מרחב רגוע יותר.
עו"ד רונית מרצילום: שרית נבוןזה כמובן לא אומר שצריך לוותר על טענות מוצדקות. יש מצבים שבהם אחד ההורים מקשה על קיום זמני שהות, פוגע בקשר של הילדים עם ההורה השני, מסרב לשתף פעולה עם גורמי טיפול או מערב את הילדים בסכסוך. במקרים מתאימים יש מקום להעלות את הדברים בצורה ברורה, לבקש התערבות, לקבוע מנגנוני תקשורת, להפנות להדרכה הורית או לבקש הוראות שיגנו על הילדים ועל הקשר עם שני ההורים.
אבל הדרך שבה הדברים מוצגים משנה מאוד. יש הבדל בין הורה שמגיע להליך כדי להוכיח שהצד השני "אשם בהכל", לבין הורה שמראה מה קורה לילדים, מה הנזק שנגרם להם, אילו ניסיונות נעשו כדי לפתור את המצב, ואיזה פתרון מעשי יכול לסייע מכאן והלאה. הראשון ממקד את הדיון במאבק בין ההורים. השני ממקד אותו בילדים.
לכן, בהליך כזה כדאי לחשוב פחות במונחים של "איך אני מוכיח שהצד השני אשם", ויותר במונחים של "איזה פתרון יגן טוב יותר על הילדים". לפעמים המשמעות היא לבקש הדרכה הורית, תיאום הורי, מנגנון תקשורת ברור, הסדרי שהות מדורגים או מעורבות של גורמי טיפול. ככל שהבקשה ממוקדת יותר בצורכי הילדים ופחות במאבק בין ההורים, כך היא מתאימה יותר לאופן שבו בית המשפט בוחן את התיק.
זה נכון גם במקרים שבהם עולה חשש לניכור הורי או לפגיעה בקשר עם אחד ההורים. לא כל קושי בקשר הוא ניכור הורי, ולא כל סירוב של ילד לפגוש הורה נובע מהסתה. לעיתים יש פחד, כעס, בלבול או צורך בבנייה הדרגתית של אמון. לכן גם במצבים כאלה, חשוב שהטענות יישמעו כחלק מבקשה לבדוק מה קורה לילד ומה ניתן לעשות כדי לשקם את הקשר בצורה מתאימה – ולא רק כהאשמה כלפי ההורה השני.
בסופו של דבר, מאבק בענייני ילדים אינו תחרות, והילדים לא אמורים לשלם את המחיר על הצורך של אחד ההורים לנצח. לפעמים הבחירה החכמה אינה להוכיח בכל מחיר מי צודק, אלא לפעול בדרך שתאפשר לילדים להישאר ילדים – ולא לשמש ככלי במאבק בין ההורים.
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• עו"ד ומגשרת רונית מר עוסקת בדיני משפחה
• בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של אתר פסקדין
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
