ועדת ערעור מכוח חוק הנכים (תגמולים ושיקום) הכירה לאחרונה בקצין לשעבר בחיל המודיעין כנכה צה"ל, לאחר שנמצא קשר בין התפרצות מחלת הפסוריאזיס שממנה הוא סובל, לבין הדחק הנפשי שחווה במהלך שירותו, ובעיקר במלחמת לבנון השנייה.
בזמן המלחמה, ביולי-אוגוסט 2006, ביצע הקצין את עבודתו יחד עם חייליו במשך שעות ארוכות מדי יום מתוך מבנה לא ממוגן, כשכל העת נשמעות אזעקות בשל ירי קטיושות לאזור. המבנה היה מרוחק מהבונקר שבבסיס כך שהוא והחיילים לא היו יכולים לרוץ ולמצוא בו מחסה, וכל שנותר להם היה להסתתר מתחת לשולחנות במבנה הבלתי ממוגן.
קצין התגמולים במשרד הביטחון חלק על הנסיבות שתיאר הקצין ועל מידת הלחץ שחווה בשירות. עם זאת, הטיעון העיקרי התמקד באנמנזה המופיעה ברישומים רפואיים שונים, המלמדת שהמערער מסר לכאורה בעצמו לגורמי רפואה כי סימפטומים של פסוריאזיס הופיעו אצלו זמן רב לפני המלחמה.
בין היתר הפנה משרד הביטחון לרישום ממרפאה בבית חולים תל השומר מ-2007, שבה ציין הרופא כי המערער "סובל מפסוריאזיס מזה כשלוש שנים" (כלומר, מ-2004). מסמכים נוספים מ-2008 חזרו על כך שסימני המחלה החלו שלוש או ארבע שנים לפני כן, ובמסמך מאוחר יותר מ-2015 צוין "מגיל 20 סובל מפסוריאזיס" – בעוד שלמערער מלאו 20 ב-2005, לפני המלחמה.
אף על פי כן, לא הייתה מחלוקת על כך שכל המסמכים הרפואיים נכתבו לאחר יוני 2007. ההסבר של הקצין היה שהאנמנזה במסמכים שגויה ונובעת מטעות סופר שהחלה ברישום הרפואי מתל השומר ו"נגררה" לרישומים רפואיים מאוחרים יותר. הוא העיד כי הוא זוכר שאמר לרופא בתל השומר שהוא סובל מהסימפטומים מזה כשלושה חודשים.
עו"ד אורי צפורייו"ר הוועדה, השופט גלעד לובינסקי זיו, ציין כי ההכרעה בשאלת מועד התפרצות הפסוריאזיס אינה פשוטה שכן הראיות מושכות לכיוונים מנוגדים, אך חברי הוועדה הגיעו לבסוף למסקנה שהמחלה אכן התפרצה לאחר מלחמת לבנון השנייה.
השופט ציין כי עדותו של המערער בעניין זה הייתה עקבית, ועיון בתיקו הרפואי מעלה כי נהג לפנות לגורמי הרפואה בצבא מעת לעת מאז גיוסו ב-2004. למרות זאת, אין בתיק הרפואי תיעוד לפנייה כלשהי ביחס לסימפטומים הקשורים לפסוריאזיס לפני יוני 2007, וסביר להניח כי לו היו מופיעים סימפטומים בשלב מוקדם יותר הוא היה מציין זאת באחד מביקוריו אצל גורמי הרפואה.
עוד קיבלו חברי הוועדה את גרסת המערער בדבר תנאי השירות שלו במהלך המלחמה, וציינו כי הם גם מאמינים לו שהסיטואציה יצרה אצלו תחושת דחק בדרגה גבוהה וממשית: "מקובל עלינו לחלוטין כי ההכרח לשהות במבנה בלתי ממוגן שעות ארוכות מדי יום, שעה שנשמעות אזעקות 'כל הזמן' ונופלות קטיושות במרחב; ללא פתרון מיגוני של ממש ותוך שהמערער אחראי להפקת תוצרי מודיעין ובד בבד אחראי גם לדאוג לשלום פקודיו - מהווה אירוע סטרסוגני מובהק".
השופט ציין שקיימת אסכולה המכירה בקשר שבין אירועי דחק ממשי לבין התפרצות פסוריאזיס, ומומחה רפואי מטעם משרד הביטחון סייג שאותה אסכולה מדברת על התפרצות בפרק זמן של עד שנה מאירוע הדחק. מאחר שבמקרה זה חלפו תשעה חודשים מהמלחמה ועד להופעת הסימפטומים נקבע כי מתקיים קשר סיבתי של גרימה בין מחלת הפסוריאזיס שממנה סובל המערער ובין תנאי שירותו.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
• עו"ד אורי צפורי עוסק בדיני צבא ובטחון
• הכותב לא ייצג בתיק
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
