רבים בישראל חיים יחד שנים ארוכות מבלי להינשא, אך אינם תמיד מודעים לכך שהמשפט עשוי לראות בהם בני זוג לכל דבר ועניין. בפסק דין מנחה של בית המשפט העליון מ-2024 קבעו השופטים יצחק עמית, יעל וילנר, ודוד מינץ פה אחד: מעמדם של ידועים בציבור הוא כמעמד של בני זוג נשואים.
המונח "ידועים בציבור" נוצר בפסיקה כדי להסדיר את מעמדם של בני זוג שלא יכלו להינשא מטעמים משפטיים או הלכתיים. בישראל, שבה אין אפשרות להינשא אזרחית, נוצר לאורך השנים קושי משפטי להסדיר את זכויותיהם וחובותיהם של מי החיים יחד ללא נישואים. הקושי מתחדד במיוחד בעת פרידה, אז עולה השאלה כיצד יש לחלק רכוש שנצבר לאורך החיים המשותפים.
התערבותו של העליון הייתה חיונית, שכן במשך שנים ארוכות לא הייתה בחוק הישראלי הסדרה מקיפה של היחסים הכלכליים בין בני זוג. למעשה, עד 1973, גם בני זוג נשואים לא נהנו מהסדרה חקיקתית ברורה, והסוגייה כולה עוצבה בפסיקה.
עד היום המעמד של ידועים בציבור אינו מוסדר באופן כולל בחקיקה. המונח מופיע באופן נקודתי בלבד בכמה חוקים, כגון החוק למניעת אלימות במשפחה וחוק הביטוח הלאומי. עם זאת, דווקא במקומות שבהם המונח אינו מופיע במפורש, ניתן ללמוד על היקף הזכויות המוענקות לידועים בציבור. כך למשל, סעיף 55 לחוק הירושה קובע כי בני זוג שחיו חיי משפחה במשק בית משותף מבלי להינשא, זכאים לרשת זה את זו כאילו היו נשואים.
אלמלא פסיקת העליון, היה נוצר חלל משפטי בעייתי. זוגות שחיו יחד שנים רבות, הקימו משפחה עם ילדים וצברו נכסים משותפים, היו נותרים ללא כל מנגנון ברור להסדרת ענייני הרכוש ביניהם בעת פרידה.
פסיקותיו של העליון הן שדחפו את המחוקק לקבוע את חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג 1973. הוא הסדיר את מערכת היחסים הכלכלית בין בני זוג נשואים, לרבות כאלה שהתחתנו בחו"ל בנישואים אזרחיים. עם זאת, החוק חל במפורש על בני זוג שנישאו בלבד, ואינו מסדיר את ענייניהם של ידועים בציבור שאינם יכולים או אינם רוצים להינשא.
הלכת השיתוף
כדי להתמודד עם הפער הזה, התפתחה בפסיקה "הלכת השיתוף", הקובעת מתי רכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים ייחשב כרכוש משותף של בני הזוג. הלכה זו חלה על ידועים בציבור, וכן על בני זוג שנישאו לפני 1973. לעומת זאת, בני זוג שנישאו לאחר מועד זה כפופים להסדר הקבוע בחוק יחסי ממון.
חשוב להדגיש שהכלים לעיל הם ברירת מחדל בלבד. בני זוג רשאים לערוך הסכם ממון או הסכם לחיים משותפים, אשר גובר על ההסדרים הקבועים בפסיקה או בחוק, כל עוד נערך כדין.
בפועל, כאשר בני זוג שלא נישאו חיו יחד תקופה ממושכת, ניהלו משק בית משותף, ולעיתים גם הביאו ילדים לעולם, בתי המשפט נוטים להחיל עליהם את הלכת השיתוף. משמעות הדבר היא חלוקה של הנכסים שנצברו במהלך החיים המשותפים בעת פרידה.
אז מה חדש?
פסק הדין של העליון אמנם אינו יוצר הלכה חדשה, אך הוא מבהיר באופן חד משמעי את מעמדם של ידועים בציבור. וכך כתבה השופטת וילנר: "כידוע, ידועים בציבור אינם מהווים שלב 'מעבר' בין היות בני הזוג 'חברים' לבין היותם נשואים, אלא חלופה למוסד הנישואין".
היא הבהירה כי יש לבחון בכל מקרה האם בני הזוג הביעו, במפורש או בהתנהגותם, רצון להחיל על מערכת יחסיהם את החובות והזכויות של חיי נישואים. עוד הוסיפה השופטת כי עצם ההחלטה להינשא אינה מלמדת כשלעצמה על כוונה משפטית להחלת חובות וזכויות אלה.
כאמור, השופטים עמית ומינץ הצטרפו לפסק דינה. מכאן ניתן להסיק שהמשפט הישראלי רואה בידועים בציבור כבני זוג בעלי זכויות וחובות דומות לאלו של בני זוג נשואים, ובפרט בהיבט הרכושי. פסק הדין של בית המשפט העליון מהווה תזכורת חשובה לכך שחיים משותפים יוצרים השלכות משפטיות משמעותיות, גם ללא חופה וקידושין.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• עו"ד בנימין מזר עוסק בדיני משפחה וירושה
• בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של אתר פסקדין
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
