לאחרונה קיבלתי שיחה בהולה מלקוח, אב גרוש זה כמה שנים. הוא שלח לי סרטון טיקטוק שהעלתה גרושתו, משפיענית רשת בעלת עשרות אלפי עוקבים. בסרטון נראו שני ילדיהם עם אימם ובן זוגה החדש בסדרת צילומים "משפחתיים" כחלק משיתוף פעולה מסחרי.
הסרטון צבר אלפי צפיות, שיתופים ותגובות פוגעניות. האב פנה ישירות לחברה שהזמינה את שיתוף הפעולה, אבל עד שהסרטון הוסר הנזק כבר נעשה. הגרושה, מצדה, לא הבינה על מה כל המהומה וראתה בדרישה של בעלה לשעבר צעד של חוסר פירגון וצרות עין.
כך נראית אחת המחלוקות המודרניות והפחות מדוברות של עולם הגירושין בישראל. כבר לא רק מאבקים על כסף, מזונות או זמני שהות. מידת החשיפה של הילדים והמשפחה ברשת יכולה להפוך לעוד מוקד מחלוקת - והילדים שבתווך עלולים להישאב אליה בלי שבחרו בכך.
בעולם המקצועי קוראים לזה Sharenting, שילוב של "שיתוף" ו"הורות". מאחורי המונח הקליט מסתתרת שאלה מעשית: מי מחליט אם תמונה או סרטון של ילד יעלו לרשת, במיוחד כשהפרסום נעשה כחלק מקמפיין מסחרי או נחשף לקהל גדול של עוקבים?
עבור הורה אחד, הרשת החברתית היא כלי לגיטימי לביטוי עצמי, מקור פרנסה או מקום לתעד רגעים עם הילדים. עבור ההורה השני, אותו פרסום עלול להיתפס כפגיעה בפרטיות הילד, בביטחונו ובמוגנותו, וכחשיפה שקשה לשלוט בה אחרי שהמידע עלה לרשת. פערים כאלה קיימים גם בין בני זוג שחיים יחד, אך בפרידה הם נפיצים בהרבה.
הילדים, מצדם, עלולים להיקלע לקונפליקט נאמנות דיגיטלי. מצד אחד הם מחייכים למצלמה ומשתפים פעולה מתוך רצון לרצות הורה אחד. מצד שני הם יודעים שהפרסום עשוי להכעיס את ההורה השני. זו מעמסה שאף ילד לא אמור לשאת.
תחום אפור
כאן מתגלה הקושי המשפטי. בישראל אין כיום הסדר ייעודי וברור בחוק הגנת הפרטיות לפרסום תמונות וסרטונים של קטינים ברשת על ידי הוריהם. נקודת המוצא היא ששני ההורים הם האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם, ועליהם לקבל החלטות הנוגעות לטובתם. השאלה היא מתי פרסום ברשת הוא עניין יומיומי המצוי במרחב ההורי הרגיל, ומתי מדובר בהחלטה המחייבת הסכמה של שניהם או התערבות של בית המשפט.
נכון להיום, אין הלכה מחייבת של בית המשפט העליון שעוסקת באופן ישיר בפרסום קטינים ברשתות החברתיות על ידי הורים גרושים. בפועל, בתי המשפט לענייני משפחה בוחנים כל מקרה לפי נסיבותיו: סוג הפרסום, היקף החשיפה, גיל הילד, תוכן התמונה או הסרטון, השאלה אם מדובר בפרסום מסחרי, והאם יש בו פגיעה אפשרית בטובת הקטין, בפרטיותו או בכבודו.
כך למשל, בפסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה באשדוד נקבע כי פרסום תכנים יומיומיים של קטינים בפעילויות שגרתיות אינו דורש בהכרח את הסכמת ההורה האחר.
לצד זאת, פרסום שעלול לפגוע בטובת הקטין, בזכותו לפרטיות ולכבוד, או כזה שמערב את הילד בפרטי הקונפליקט שבין הוריו, אינו פרסום שאפשר להתייחס אליו כאל עניין שגרתי.
לכך יש להוסיף את הקושי הפרוצדורלי: הורה שמתנגד לפרסום שנעשה על ידי ההורה השני נדרש לשכור עורך דין, לשלם עשרות אלפי שקלים, ולהגיש בקשה דחופה לצו מניעה בבית המשפט לענייני משפחה. אבל עד שהמערכת העמוסה תקבע דיון, השופט יקרא את התגובות ובמקרה הטוב יינתן צו להסרת התוכן - האלגוריתם כבר עשה את שלו. הסרטון הפך לוויראלי, "טביעת האצבע" הדיגיטלית של הקטין השתנתה והנזק שביקשנו למנוע כבר נעשה.
לכן, במקום לחכות לרגע שבו הפרסום כבר באוויר והכעס מנהל את הצדדים, נכון יותר להתמודד עם הסוגייה מראש. כמו שמסדירים בהסכם גירושין זמני שהות, הוצאות, חינוך וטיפולים רפואיים, כדאי להסדיר גם "סעיף דיגיטלי" שיקבע את גבולות הפרסום של הילדים ברשת ואת המנגנון שיחול אם אחד ההורים יחרוג מההסכמות.
סעיף כזה אינו חייב להיות רשימת איסורים. הוא יכול לאפשר להורה ש"חי ונושם" את הרשת לדעת מראש מה מותר לו לעשות, ובמקביל לתת להורה החרד מפני השלכות החשיפה גבולות ברורים ותחושת ביטחון.
לכל תא משפחתי יש את האיזון שמתאים לו. קביעת הכללים בהסכמה מבעוד מועד תסייע במניעת מחלוקות עתידיות ותיטיב עם המשפחה כולה.
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• רחלי הנסקי, עו"ד ומגשרת ב"הנסקי גופר - דיני משפחה וגישור", עוסקת בדיני משפחה והסכמי גירושין
• בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של אתר פסקדין
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
