בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים קיבל לאחרונה עתירה שהגישו כרבע מתושבי מושב בית אלעזרי נגד המועצה האזורית ברנר ונגד הוועד המקומי של המושב, לאחר שהאחרונים דחו את בקשתם להקים מקווה טהרה. השופט רמי אמיר קבע שהמשיבים אינם יכולים לבסס עמדתם בשמירה על הצביון החילוני של המושב, שעה שאופיו דווקא מחייב יחס של פתיחות וטולרנטיות כלפי האחר. הוא הורה למועצה להקים מקווה במושב בהקדם.
ברנר היא אחת משתי מועצות אזוריות יחידות בארץ שתושביהן יהודים אך אין בהן מקווה טהרה. במצב זה נאלצות תושבות המבקשות לקיים את מצוות הטבילה להרחיק כארבעה ק"מ עד למקווה שבאזור קריית עקרון. ניסיונם של התושבים המסורתיים במהלך השנים להביא להקמת מקווה בתחומי המושב נכשל שוב ושוב, לאחר שהן הוועד המקומי והן המועצה גילו סרבנות מתמדת לרעיון.
באפריל 2021 הגישו תושבים את העתירה לבית המשפט. לטענתם, החלטות המשיבים פוגעות בחופש הדת שלהם, המהווה זכות חוקתית כחלק מכבוד האדם. הם הוסיפו שהקמת המקווה לא תפגע בצביון החילוני של המושב, ומכל מקום לקהילות שונות בעלות אופי שונה יש זכות לממש את חירויותיהן.
לעומתם טענה המועצה שאין להתעלם מהרצון הלגיטימי של העותרים לקיומו של מקווה, אך במקרה זה קיימת חלופה סבירה – המקווה בקריית עקרון. הן המועצה והן הוועד הדגישו את האופי החילוני של המושב כשיקול מכריע שבגינו יש להביא לשיטתם לדחיית העתירה.
תחילה קבע השופט אמיר שהסמכות לקבל החלטה בעניין הקמת המקווה נתונה למועצה ולא לוועד. הוא מתח ביקורת על המועצה שלדבריו התפרקה משיקול הדעת העצמאי שלה ונתנה משקל כמעט מוחלט לעמדתו הסרבנית של הוועד המקומי.
לגופה של העתירה קבע השופט שזכותם החוקתית של העותרים לחופש דת גוברת על האינטרס של המשיבים בשמירה על האופי החילוני של המושב. הוא הדגיש שלא מדובר באיזון בין חופש דת לבין חופש מדת, שכן "אין מדובר כאן בכפייה דתית, אלא בחיים משותפים המכילים פרקטיקה דתית של פרטים בחברה".
השופט קבע שכחלק ממימוש זכות העותרים לחופש דת – המהווים למעלה מרבע מתושבי המושב – יש לאפשר להם לקיים את מצוות הטבילה במרחק סביר ממקום מגוריהם. הדברים נכונים במיוחד כשמדובר בטבילה הנופלת בשבת או חג, אז קיים איסור הלכתי לנסוע ברכב והטובלות נאלצות לצאת למסע רגלי של ארבעה ק"מ למקווה בקריית עקרון, העובר בשדות שוממים ובדרכים חשוכות.
הוא הבהיר שמדובר בבקשה להקמת מבנה קטן וצנוע שנועד לספק שירותים לפעילות הנעשית בצנעה ובפרטיות. אין מדובר בהקמת היכל טבילה או רחוב מקוואות שלם, וגם לא בהקמת אצטדיון כדורגל או אמפיתיאטרון שעלול להביא לנהירת זרים לתחומי המושב. לדבריו, הקמת המקווה אף מתיישבת עם סט הערכים החילוני, הכולל בין היתר גילוי של יחס טולרנטי ומכיל כלפי האחר והשונה.
בנסיבות אלה נקבע שהחלטת המועצה שלא להקים מקווה בשטחה לוקה בחוסר סבירות קיצונית באופן המצדיק התערבות שיפוטית, והשופט הורה למועצה להקים בהקדם מקווה בבית אלעזרי. המועצה והוועד חויבו כל אחד בנפרד בהוצאות העותרים ובשכר טרחת עו"ד בסך 50 אלף שקל (סך הכל 100 אלף שקל).
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• ב"כ העותרים: עו"ד בעז בן צור, עו"ד שמואל לנקרי ועו"ד גיל צומן
• ב"כ המועצה האזורית: עו"ד חן סומך
• ב"כ הוועד המקומי: עו"ד עופר שרם
• עו"ד רגב אלקיים עוסק בחוקתי ומנהלי
• הכותב לא ייצג בתיק
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
