מאז 7 באוקטובר האנטישמיות אינה עוד תופעה שולית. היא הפכה לשפה, לאווירה, לשגרה מטרידה. עבור ישראלים רבים ועבור אזרחים צרפתים-ישראלים, מה שמתרחש במדינה איננו דיון פוליטי רחוק אלא נורת אזהרה אישית. מאחורי הסיסמאות וההפגנות עומדת מציאות: יהודים הם היעד. מאחורי העוינות כלפי ישראל מסתתרת שנאה ישנה שחזרה לעולם עם מסכה חדשה.
על רקע זה אימצה ועדת החוקים של הפרלמנט הצרפתי את הצעת חוק מס' 575, ביוזמת חברת הפרלמנט קרולין ידאן, שמטרתה להיאבק בצורות המתחדשות של האנטישמיות. מדובר בהתקדמות מרשימה, אך קיים גם סיכון שהחוק יישאר על הנייר, ללא שיניים מבחינה משפטית.
קרולין ידאן לא ניסחה חוק תקשורתי. היא מבקשת להתמודד עם תופעה שהמשפט הצרפתי מתקשה לעיתים לתפוס – אנטישמיות שאינה אומרת במפורש "אני שונא יהודים", אלא מתנסחת בלשון עקיפה כמו "זו התנגדות", "הם הביאו זאת על עצמם", "זה לא טרור" או "זו רק דעה". מטרתה של ידאן הייתה להעניק למשפט הצרפתי כלים מותאמים לשיח השנאה המודרני.
ב-26 בינואר 2026 פרסם ארגון היהודים האירופי (OJE) הודעה חריפה. מדובר בגורם פעיל בזירה המשפטית, המורגל בהגשת תלונות, בניהול הליכים ובהתמודדות עם סגירת תיקים ומלכודות פרוצדורליות. עמדת הארגון היא שחוק בלתי ניתן ליישום אינו שווה דבר. ההיפך, לשיטתו הסכנה האמיתית איננה היעדר חוק, אלא דווקא קיומו של חוק המייצר אשליה של פעולה.
נרמול הטרור
האדרת הטרור אינה מתבצעת בהכרח בהערצה ישירה, אלא באמצעות רלטיביזציה: מוצאים הצדקה למעשה, ממסגרים מחדש, מגלים מבינים, מנרמלים. כאשר הטרור מנורמל, השלב הבא איננו מילים – אלא מעשים. סעיף 1 של החוק החדש מחזק את סעיף 421-2-5 לחוק העונשין הצרפתי. כך יש ענישה גם על האדרת טרור גם כאשר היא נעשית באמצעות "הקטנה או הבניית נרמול בוטה של המעשים".
סעיף 2 יוצר עבירה חדשה: קריאה פומבית להשמדת מדינה המוכרת על ידי הרפובליקה הצרפתית. בפועל, ישראל היא המדינה היחידה בעולם הדמוקרטי שהיעלמותה עדיין מוצגת לעיתים כסיסמה "לגיטימית" ברחובות אירופה. החוק מציב גבול ברור: אפשר להתווכח, לבקר, לחלוק – אך קריאה להשמדה היא עבירה פלילית. אלא שכאן מתגלה הקושי המשפטי: העבירה שולבה לא בחוק העונשין, אלא במסגרת חוק 29 ביולי 1881 בדבר חופש העיתונות.
חוק 1881 נבנה היסטורית כדי להגן על חופש הביטוי, והוא מקשה מאוד על ניהול הליכים פליליים. המשמעות המעשית:
- תקופת התיישנות קצרה במיוחד
- פורמליזם פרוצדורלי מחמיר
- סיכון גבוה לביטול הליך מטעמי טכניקה
- ובעיקר – סנקציה בעלת אופי סמלי
ה-OJE מציין כי העונש ירד מחמש שנות מאסר שנשקלו בתחילה לשנה אחת בלבד – ובפועל, מאסר הופך כמעט תיאורטי .כך נוצר פרדוקס: צרפת מגדירה עבירה חמורה אך בוחרת מסגרת משפטית שעלולה להפוך אותה לבלתי אכיפה.
חופש הביטוי או חסינות לשנאה?
חופש הביטוי הוא עמוד תווך בדמוקרטיה. אך דמוקרטיה לא נועדה לשמש מגן לקריאות להשמדה. האנטישמיות המודרנית פועלת בדיוק כך: היא מתחפשת לדעה, עוטה גלימת אקטיביזם, מציגה עצמה כמוסר – ודורשת חסינות בשם חופש הביטוי. אלא שקריאה להשמדת מדינה איננה עמדה פוליטית, זו הסתה מסוכנת.
עו"ד ג'ולי דניאלסעיף 4 של החוק החדש מחזק את עבירת הכחשת פשעים נגד האנושות ומכניס עיקרון מהותי: הכחשה כוללת גם "הקטנה או נרמול בוטה". אין מדובר עוד בהכחשה חזיתית, אלא בשיטה עקיפה – רלטיביזציה, הקטנה, הטיית מונחים. כך למשל, זיכרון השואה כבר לא מוכחש ישירות, אבל מותקף באמצעים אחרים כמו הקטנה. זה איננו דיון היסטורי. זו אסטרטגיה פוליטית.
לא פחות חשוב הוא סעיף 3, שמקל על ארגונים אנטי-גזעניים להצטרף כצד אזרחי בהליכים פליליים. בצרפת, קורבנות רבים של אנטישמיות מוותרים – בשל פחד, תשישות, בדידות ואיטיות ההליכים.
מדוע החוק חשוב גם לישראלים
החוק נוגע ישירות לישראלים ולצרפתים-ישראלים, משום שהאנטישמיות האירופית העכשווית מתבטאת לעיתים במסווה של אנטי-ישראליות קיצונית. כאשר ישראל מותקפת במילים – יהודים מותקפים במציאות.
החוק חשוב משלוש סיבות:
- הוא משרטט גבול משפטי בין ביקורת פוליטית לבין קריאה למחיקה.
- צרפת משפיעה על השיח האירופי – וקביעתה עשויה להדהד ביבשת כולה.
- הקהילה היהודית בצרפת קשורה קשר ישיר לישראל – במשפחות, באזרחות, בתרבות ובתנועה מתמדת בין המדינות.
צרפת נמצאת כעת בצומת דרכים. הצעת החוק של קרולין ידאן מבקשת למסגר משפטית תופעה שרבים מזהים אך חוששים לקרוא לה בשם.
אך אם החוק ינוטרל בשל מסגרת פרוצדורלית חלשה, הוא יישאר הצהרתי בלבד. ובהקשר של אנטישמיות, כישלון משפטי עשוי לשדר מסר הפוך: "אתם יכולים להמשיך". לכן הרפובליקה אינה יכולה להסתפק בגינוי ועליה לאכוף את החוק ולהעניש בפועל.
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• עו"ד ג'ולי דניאל עוסקת בדין צרפתי ומשפט צרפתי
• בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של אתר פסקדין
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
