משהו מוזר עובר על ברודווי. אזור התיאטראות של מנהטן הוא עדיין המקום שבו חלומות נכתבים, מולחנים ומועלים על הבמה מדי ערב. בעונה האחרונה, התעשייה שברה שיאי הכנסות עם יותר מ-1.89 מיליארד דולר ממכירת כרטיסים. מספר הצופים עמד על 14.66 מיליון, כמעט כמו בעונת השיא שלפני הקורונה. הם באו לראות מותגים גדולים כמו ״המילטון״, ״שיקגו״ ו״מלך האריות״, וגם מחזות בכיכובם של ג׳ורג׳ קלוני, קיאנו ריבס, דניאל רדקליף, אדריאן ברודי וטסה תומפסון. הקהל חזר כמעט במלואו, המחירים עלו, והקופות מלאות. ועדיין, המודל הכלכלי של ברודווי, בעיקר מחזות הזמר החדשים, לא עובד.
מחיר כרטיס ממוצע זינק לשיא של 129 דולר, גבוה משמעותית מהממוצע בבירת התיאטרון השנייה של העולם, ווסט אנד בלונדון, שעומד על כ-81 דולר. כרטיסים טובים חוצים בקלות את רף 200 הדולרים, ומושבי פרימיום בהפקות נחשקות יכולים להגיע גם ל-1,500 דולר. אבל הכנסות קופה אינן רווח. מבין 18 מחזות הזמר המסחריים שנפתחו בעונה האחרונה, אף אחד לא החזיר עד כה את ההשקעה.
כך שמאחורי מסך הקטיפה האדום, האיפור והחיוכים, פועלת מכונה כלכלית יקרה להחריד, שבה גם מכירות שיא לא מבטיחות את הישרדותה. רבים חוששים כי התעשייה המורכבת הזאת חווה בימים אלה את אחד המשברים הכלכליים החמורים בתולדותיה. כדי להבין אותה, צריך לצלול אל המספרים, אל ההיסטוריה ואל כללי המשחק שיאפשרו גם לצופה הישראלי לשרוד את יוקר התיאטרון הניו יורקי בלי למכור כליה באמזון לפני ההצגה.
תפעול שבועי של מחזמר יכול להגיע ל-800 אלף דולר
על פניו הכל כשורה: סביב טיימס סקוור, התחושה היא של כניסה ליקום מקביל ורועש במיוחד. אורות ניאון מסנוורים, המוני תיירים מצטופפים במדרכות, ישראלים שסיימו מסע שופינג ביוניקלו ושלטי ענק שמבטיחים לכל עובר אורח את החוויה התרבותית הגדולה של חייו. אנחנו לא עוקבים אחרי רכילות כוכבי התיאטרון כמו אחרי הדרמות של הוליווד, ובצדק. כמה כבר אפשר לדבר על הפקות נוצצות שלא נזכה לראות בלי טיסה ישירה של 12 שעות לתפוח הגדול? אבל עבור רובנו, כשאנחנו מחתימים את הדרכון ונוחתים בניו יורק, אזור התיאטראות הופך כמעט מיד ליעד חובה.
המונח "ברודווי" הפך לסוג של מותג פתוח וחופשי, אבל בפועל מדובר בהגדרה גיאוגרפית וטכנית נוקשה שנקבעת על ידי ״ליגת ברודווי״ - איגוד המפיקים ובעלי התיאטראות - ומוסדות פרסי הטוני, המקביל לפרס האוסקר בקולנוע. כדי שמופע ייחשב הפקת "ברודווי" רשמית, עליו לעלות באחד מ-41 תיאטראות מקצועיים, שכל אחד מהם מחויב להכיל 500 מושבים לפחות באזור התיאטראות של מידטאון מנהטן או לינקולן סנטר. אלה ההפקות שזכאיות להתמודד על פרסי הטוני. מתחתיהן פועל עולם ה"אוף-ברודווי", באולמות של 100 עד 499 מושבים, ומתחתיו ה״אוף-אוף ברודווי״, חללי אינדי קטנים יותר, ניסיוניים יותר ופחות מתחנפים לקהל האוטובוסים של התיירים. יש שנשבעים שדווקא שם מתרחש הקסם האמיתי.
גם השליטה הכלכלית ב-41 האולמות אינה מבוזרת במיוחד (תובנה מועילה לצרכי הגרלות הכרטיסים המוזלים, עליהן נפרט בהמשך). בעלי האולמות גובים מההפקות שכר דירה קבוע, ולצדו נתח שנע לרוב בין 7-6 אחוזים מהכנסות הכרטיסים ברוטו. עוד לפני שכר הדירה, עלות התפעול השבועית של מחזמר גדול נעה כיום סביב 650 אלף עד 800 אלף דולר. זאת נקודת פתיחה אכזרית לכל הפקה חדשה.
מאז סיום מגפת הקורונה, עלו בברודווי 46 מחזות זמר חדשים, שגייסו יחד כ-800 מיליון דולר ממשקיעים. רק שלושה החזירו את ההשקעה ועברו לרווח: "מייקל ג'קסון - המחזמר״, "& ג'ולייט" (הגרסה ה-Wokeית, הפמיניסטית וחייבים להודות - המהנה למדי לרומיאו ויוליה על בסיס להיטי הפופ של מקס מרטין) והמחזמר “Six״, שהוא יותר הופעת פופ של שש נשותיו של הנרי השמיני. שלוש ההפקות הודו כי שרדו בעיקר בזכות סיוע פדרלי או מענקי מס בשווי עשרות מיליוני דולרים שסיפקה הממשלה לאחר הקורונה - סיוע שכבר אינו זמין להפקות חדשות.
העונה החולפת המחישה עד כמה הסיכון גדול. הפקות גרנדיוזיות כמו "תמי פיי", "בופ!" ו"סמאש", עלו יותר מ-20 מיליון דולר כל אחת, וירדו מהבמה בתוך פחות מארבעה חודשים, כשהן מותירות את המשקיעים ללא אגורה. גם מותגים מוכרים התרסקו: ההפקה של "קברט", שעלתה 26 מיליון דולר וכללה הסבה של התיאטרון למועדון לילה ברלינאי, נסגרה בהפסד עצום. "ג'יפסי" בתקציב של 19.5 מיליון דולר לא החזירה את ההשקעה, וגם "שדרות סאנסט", הזוכה בפרס הטוני, לא הצליחה להחזיר 15 מיליון דולר. המלחין והמפיק האגדי אנדרו לויד וובר אמר זאת בלי לעדן: "ברודווי אינה עסק יותר. הסטטיסטיקות נוראיות. אני לא מבין איך זה יכול להחזיק מעמד".
מחזות דרמה קצרים עם כוכבי הוליווד הפכו בשנה האחרונה להצלחה מסחררת. הם זולים יחסית, אינם דורשים תזמורת יקרה, ונשענים על ריצה מוגבלת שמייצרת תחושת ״אירוע״. ג׳ורג׳ קלוני שבר שיאי קופות עם ״לילה טוב ובהצלחה״, ודנזל וושינגטון וג׳ייק ג׳ילנהול עשו זאת עם ״אותלו״. גם אדריאן ברודי, טסה תומפסון ודניאל רדקליף, שמועמד לטוני, ממשיכים למשוך קהל שמוכן לשלם סכומים גבוהים כדי לראות כוכב קולנוע במרחק יריקה
המטרופוליטן אופרה (MET) השכנה נקלעה למשבר כלכלי דומה שהוביל למשיכת 120 מיליון דולר מקרן התרומות שלה, הורדת דירוג אשראי וביטול עסקת ענק סעודית. הנהלת המוסד הגיבה בפיטורים, קיצוצי שכר לבכירים וצמצום מספר ההפקות בעונה הקרובה לשפל היסטורי שלא נראה מאז שנת 1980. כך שלמרות הפקות מלהיבות שזוכות לשבחי המבקרים ועלייה בתפוסת הקהל - ההכנסות נותרו נמוכות.
את הטסטים עושים בלונדון
אבל ברודווי חריגה כי היא פועלת במרחב מסחרי מובהק, עם קהל תיירותי עצום, מחירי כרטיסים מהגבוהים בעולם ותעשייה שלמה שתלויה בכך שהאולם יתמלא. בהשוואה ללונדון, הפער בולט במיוחד. הצגות המועלות בשתי הערים במקביל, כמו "הארי פוטר והילד המקולל" או "Stranger Things", עולות פי 2 ויותר בתפוח הגדול. הסיבות אינן מסתכמות בתאוות בצע. בארה"ב המפיקים נושאים בעלויות ביטוחי בריאות פרטיים לעובדים, בניגוד לבריטניה שבה מערכת הבריאות הלאומית משנה את מבנה העלויות. חומרי בנייה, תפאורה ושכר עבודה בסיסי יקרים יותר בניו יורק.
מעל הכל, ברודווי פועלת תחת מערכת איגודים חזקה מאוד, באופן לא טיפוסי לאמריקה. האיגודים הללו מנפחים לעיתים את עלויות ההפקה באמצעות "מכסות מינימום". איגוד המוזיקאים, למשל, מחייב מפיקים להעסיק מספר נגנים קבוע בהתאם לגודל האולם ולא לצרכים האמנותיים של המופע, מה שמוביל לעיתים לתשלום שכר מלא לנגנים שכלל לא מנגנים. אולם גדול מחויב בלפחות 18 עד 19 נגנים בשכר מלא - גם אם ההפקה עצמה דורשת מוזיקלית להקה של חמישה נגנים בלבד. במקביל, איגוד השחקנים דורש העסקת צוותי מחליפים (Swings) בשכר מלא. דרישות אלו אמנם מגינות על פרנסת האמנים, אך מזניקות את עלויות התפעול השבועיות לממדי ענק ומגולגלות ישירות אל מחיר הכרטיס של הצרכן.
התוצאה היא בעיה קשה בפס הייצור של התיאטרון הניו יורקי. מפיקים חוששים להשקיע או לפתח מחזות זמר מאפס בניו יורק, ומעדיפים לתת ללונדון לשמש מעבדת ניסוי זולה יותר. הפקה שמוכיחה את עצמה בווסט אנד מגיעה בהמשך לברודווי עם חותמת איכות, יחסי ציבור מוכנים וסיכוי טוב יותר לשרוד. מעט כמו בתעשיית המוזיקה, אנגליה הפכה לחותם של איכות ויצירתיות, שרק לאחריו חוצים את האטלנטי, למסחריות של אמריקה הגדולה. לכן חלק מההפקות המדוברות בניו יורק כיום הגיעו מבריטניה או עברו שם מסלול משמעותי קודם.
לעומת מחזות הזמר, מחזות דרמה קצרים עם כוכבי הוליווד הפכו בשנה האחרונה לאפיק בטוח יותר. הם זולים יחסית, אינם דורשים תזמורת יקרה, ונשענים על ריצה מוגבלת שמייצרת תחושת ״אירוע״. ג׳ורג׳ קלוני שבר שיאי קופות עם ״לילה טוב ובהצלחה״, ודנזל וושינגטון וג׳ייק ג׳ילנהול עשו זאת עם ״אותלו״. גם אדריאן ברודי, טסה תומפסון ודניאל רדקליף, שמועמד לטוני, ממשיכים למשוך קהל שמוכן לשלם סכומים גבוהים כדי לראות כוכב קולנוע במרחק יריקה.
האחים היהודים שהביאו למפנה
אבל ברודווי אינה יכולה לחיות על מחזות דרמה בלבד. מחזות הזמר הם מנוע הצמיחה שלה. הם אלה שיכולים לרוץ שנים או עשורים, כמו ״מלך האריות״, ״וויקד״ ו״פנטום האופרה״; הם מושכים את עיקר הקהל התיירותי, שלרוב יעדיף שואו חזותי ומוזיקלי נוצץ על פני דיאלוגים באנגלית שייקספירית כבדה. כמה שהשירים המלו-דרמטיים האלה באמצע העלילה יכולים לעיתים לעורר קרינג׳, הם הכרחיים לאוורור, לא רק לעלילה אלא גם לתעשייה. הם מעסיקים נגנים, רקדנים, שחקנים ואנשי טכניקה רבים יותר, ומייצרים כסף מסיבובי הופעות, מרצ׳נדייז ומכירת זכויות לתיאטראות מקומיים, הצגות סיום של בתי ספר והפקות ברחבי העולם. אם המודל הכלכלי שלהם לא עובד, כל המערכת מאבדת את העוגן שלה.
הסיפור הזה לא חדש לגמרי. התעשייה הריכוזית של ברודווי התגבשה בין היתר בזכות האחים שוברט, בני מהגרים יהודים ממזרח אירופה, שהחלו להפעיל תיאטראות בצפון מדינת ניו יורק, נכנסו למנהטן בתחילת המאה ה-20, נאבקו במונופול התיאטרוני הישן ובנו אימפריית אולמות. גם כיום ארגון שוברט הוא בעל האולמות הגדול ביותר בברודווי. לצדם פעלו יזמים יהודים כמו אוסקר המרשטיין הראשון, אימפרסריו יליד פרוסיה שסייע להפוך את אזור טיימס סקוור למוקד תיאטרוני, וסבו של אוסקר המרשטיין השני, מי שכתב עם ריצ׳רד רוג׳רס, יוצר יהודי נוסף את ״צלילי המוזיקה״.
מובן שההשפעה היהודית על ברודווי אינה רק נדל״נית או עסקית. חלק גדול מהשפה של ברודווי נכתב בידי יוצרים יהודים או בני משפחות יהודיות: מגרשווין ואירווינג ברלין ועד ברנשטיין, סונדהיים, ריצ׳רד רוג׳רס ויוצרי ״כנר על הגג״. גם יצירות שנראות היום אמריקניות לגמרי, כמו ״ווסט סייד סטורי״ או ״צלילי המוזיקה״, נולדו מתוך אותה מסורת של מהגרים, היטמעות, חרדה חברתית וכישרון מסחרי יוצא דופן.
לצד היוצרים ובעלי התיאטראות, יהודים גם השתלטו על אחד ממנועי הרווח הנסתרים והגדולים ביותר של התעשייה: הברים ודוכני המשקאות. תאגידי התיאטראות מגלגלים מיליוני דולרים מדי ערב ממכירת אלכוהול לקהל השבוי בהפסקה. מי שזיהו את מכרה הזהב הזה מוקדם והפך אותו למעצמה כלכלית היו דמויות כמו לני לוונגרוב, בעלה של האמנית והמעצבת אילנה גור. לוונגרוב הקים את חברת "Theatre Refreshment Company", ששולטת עד היום בזיכיונות הבלעדיים למכירת המשקאות בכל 17 התיאטראות של ארגון שוברט. למרות שהיין בינוני לחלוטין, הקוקטיילים יקרים להחריד ומתוקים להחליא, מדובר במדע שיווקי מדויק, שמנצל את הרגע שבו הצופה כבר שילם, התיישב, התרשם, ועכשיו רוצה להרגיש חלק מהחוויה. לכל מופע נרקח תפריט משקאות ייעודי המותאם לעלילה במטרה לפתות את הצופים לפתוח את הארנק. כך, למשל, "שיקוי משנה צבעים" יחכה בהפסקה של "הארי פוטר״, קוקטייל "Daylight Come Rum" בלהיט "ביטלג'וס", או "סם הנצח" בעיבוד ל”המוות נאה לה״ (Death Becomes Her).
אבל כדי שהברים האלו יהיו מלאים בקהל שמוכן לשלם 30 דולר על קוקטייל בכוס פלסטיק, טיימס סקוור היה חייב לעבור מהפך דרמטי. בשנות ה-70 וה-80 אזור התיאטראות הפך למזוהה עם עוני והזנחה, פשע וסמים, גדוש בבתי קולנוע למבוגרים ומועדוני חשפנות. תיירים ומקומיים כאחד פחדו להסתובב שם לאחר רדת החשיכה, והתעשייה כולה גססה. מי שהציל את המצב והחיה את האזור היה לא אחר מאשר תאגיד דיסני. אחרי ההצלחה של ״היפה והחיה״, החברה הבינה שכדי להפוך לשחקנית רצינית בברודווי היא צריכה בית משלה. היא חיפשה בסיס קבוע להפקות הבמה שלה, ומצאה אותו ב-New Amsterdam Theatre, תיאטרון היסטורי מוזנח ברחוב 42, שנכנס לחכירה ארוכה. אחרי השקעה של עשרות מיליונים, הפקת הענק של "מלך האריות" הושקה בשנת 1997, ושינתה את פני ההיסטוריה הכלכלית של ניו יורק. המחזמר לא רק שבר את כל שיאי ההכנסות בקופות, אלא גם הזרים הון עתק לשיפוץ תיאטראות היסטוריים נטושים ולשיקום הרחובות עצמם. אפקט דיסני "ניקה" את האזור מהפשע, הפך אותו למתחם בידור משפחתי בטוח, והזניק את מחירי הנדל"ן בסביבה למספרים שאנחנו מכירים היום.
ככה תצלחו את ברודווי היקרה - המדריך המלא
הגרלות (Lotteries): כרטיס במחיר של ארוחת צהריים
רוב ההפקות מציעות הגרלות יומיות לכרטיסים מוזלים (לרוב סביב 35-50 דולר). ההגרלות מוגבלות לשני כרטיסים לכל היותר ומתנהלות דרך מספר אתרים מרכזיים לפי חלוקת רשתות התיאטראות:
Telecharge - מרכזת רבות מההגרלות של תיאטראות שוברט, וכדאי להירשם כבר בין חצות ל-10:00 בבוקר, כי ישנן שתי פעימות זכייה, בבוקר ובאחר הצהריים. כך נכנסים מראש לשני הסבבים.
Lucky Seat - מאפשרת להגיש בקשות לכמה תאריכים קדימה.
Broadway Direct - משמשת להגרלות של מופעי יום המחרת של כמה מהלהיטים הגדולים, ובהם מלך האריות, וויקד ואלאדין.
אחרי ששמכם יעלה בגורל, תקבלו חלון זמן של בין שעה לשלוש שעות לממש את הזכייה ולשלם. בעוד שרוב ההפקות ישלחו את הכרטיסים באימייל מיד, חלקן יבקשו להגיע פיזית לקופה ולהציג תעודה מזהה כדי למנוע ספסרות.
הטענה היא שיש יותר סיכוי לזכות אם מסמנים כרטיס אחד ולא זוג: ברגע שהמערכת מחלקת את הכרטיסים לזוכים ונותר לה פתאום "כיסא יתום" אחרון, היא תדלג אוטומטית על כל מי שביקש זוג, ותעניק את הכרטיס ישירות למי שביקש כרטיס בודד.
אפליקציית TodayTix - מעבר למכירת כרטיסים מוזלים רגילים, האפליקציה מפעילה מערך הגרלות משלה להרבה מופעים נחשקים.
Theatr - מרקטפלייס שבו המוכרים מחויבים למכור אך ורק במחיר העלות או פחות מזה. לכאן נוהרים כל האנשים שזכו בהגרלות או קנו כרטיסים ונאלצו לשנות תוכניות ברגע האחרון.
שני אתרי דילים וקודי הנחות לגיטימיים, הם BroadwayBox ו-Playbill Discounts. לא תמיד המחיר הכי זול, אבל זו דרך טובה לקנות מראש במחיר נמוך יותר, בלי לחץ של הגרלה.
לא לכולם: אפליקציית Criterion ומועדון TDF
Criterion מציעה כרטיסים מוזלים ספציפית לצעירים מתחת לגיל 40. מגוון ההצגות שם מוגבל למדי, אך על פי רוב מדובר בהפקות איכותיות מאוד ב-30 דולר. מועדון TDF מיועד למי שעומד בקריטריונים של הארגון, למשל סטודנטים, מורים, עובדים ללא מטרות רווח, פרילנסרים, גמלאים או אנשי כוחות הביטחון. הללו יכולים להצטרף למנוי שנתי ולקבל כרטיסים מוזלים מראש, לא רק ביום ההצגה.
6 צפייה בגלריה
הדוכן המפורסם מתחת למדרגות האדומות בטיימס סקוור
(צילום: Times Square District Management Association)
ה-Rush Tickets: למשכימי קום
כרטיסי Rush נמכרים במחירים דומים להגרלות, החל מרגע פתיחת קופת התיאטרון בבוקר. למופעים פופולריים תצטרכו לעמוד בתור הפיזי ממש מוקדם. רוב ההפקות מקצות מספר מושבים ייעודיים לסטודנטים, אז אם אתם מכירים אחד כזה - זה הזמן לגרור אותו איתכם. Telecharge מציעים גם Rush דיגיטלי באתר שלהם החל מ-11:00 בבוקר. אם האתר נתקע או מראה שאין כרטיסים כרגע, פשוט המשיכו לרענן כל כמה דקות, בסוף כרטיס יצוץ.
חשוב: אם קניתם כרטיס Rush דרך האתר, המערכת תחסום אתכם מקניית Rush נוסף ל-3 ימים, אך ההגרלות הרגילות יישארו פתוחות עבורכם.
דוכני TKTS - הדוכן המפורסם מתחת למדרגות האדומות בטיימס סקוור מציע כרטיסים לאותו היום (או למחרת, למופעי צהריים) בהנחות של עד 50%.
הסוד הגדול: שדרוג מושב בחינם במחצית
זה אולי נשמע כמו טריק ישראלי חוצפן, אבל בברודווי זה חוקי לגמרי: אם קניתם כרטיס במיקום גרוע והבחנתם שמושבים יקרים יותר נותרו ריקים, מותר לכם פשוט לעבור אליהם בזמן ההפסקה. עם זאת, עשו זאת בטוב טעם: אם קניתם כרטיס ב"מרפסת" העליונה, אל תנסו להתפלח ל"בוקס" VIP או לשורה הראשונה באורקסטרה שעולה מאות דולרים.
לא לבנות על החזר כספי - ברודווי הרבה פחות גמישה משהייתה מיד אחרי הקורונה. אם קניתם כרטיס ולא הגעתם, ברוב המקרים הכסף הלך, אלא אם המדיניות הספציפית של ההפקה אומרת אחרת.
איחורים וטלפונים - דיס איז אמריקה. הצגות מתחילות בזמן, ומאחרים יוכנסו רק בנקודות שהוגדרו מראש. טלפון דולק או צילום בזמן מופע יגררו סדרן עם פנס. אין קוד לבוש אמיתי, אבל האולמות קרים, גם בקיץ, אז כדאי להביא עליונית. למתקשים בהליכה או בשמיעה, theatreaccess.nyc מפרט נגישות, מקומות לכיסאות גלגלים, מכשירי שמיעה, כתוביות ותיאור קולי לפי אולם ומופע.
אוכל ושתייה מהבית - רשמית, רוב התיאטראות אוסרים על הכנסת מזון ומשקאות מבחוץ כדי לאלץ אתכם לקנות בבר היקר והבינוני שלהם. בפועל אף מאבטח לא יעצור אתכם אם "בטעות" שכחתם בתיק בקבוק מים, חטיף קטן או בקבוקון וויסקי קטן להתחמם איתו בקור של המזגן.
מונחים ואתרים שכדאי להכיר לפני הקנייה
לפני שקונים כרטיס, כדאי לבדוק את המושב באתרים כמו A View From My Seat או SeatPlan. אלה אתרים שמרכזים תמונות אמיתיות שצופים צילמו מהמושבים עצמם, ולא רק מפת אולם גנרית. היזהרו מאתרי מכירה שנראים רשמיים אבל אינם כאלה. הדרך הבטוחה היא להיכנס קודם לאתר הרשמי של ההצגה, ומשם לעבור לקופה המורשית שלה, בדרך כלל Telecharge, Broadway Direct, SeatGeek או Ticketmaster. לפעמים אותו כרטיס יופיע בגוגל אצל סוחרי משנה במחיר כפול, לפני עמלות.
אל תבנו על יום שני - ברוב ברודווי זה היום החשוך, כלומר היום שבו ההצגות אינן רצות.
Previews, טרום בכורה - אלה ההופעות הראשונות לפני ערב הפתיחה הרשמי ופרסום הביקורות. המחיר לעיתים נמוך יותר, אבל ההצגה עדיין יכולה להשתנות: שורות נחתכות, בדיחות נבדקות, ולעיתים ההפקה עוד מחפשת את הקצב שלה.
Standing Room (מקומות עמידה) - אולמות מסויימים מציעים כרטיסי עמידה (לרוב עם מעקה נוח להישען עליו) מאחורי שורות האורקסטרה במחיר רצפה.
כשקונים כרטיס, כדאי להבין קודם את מפת האולם
Orchestra הוא אזור הישיבה המרכזי והתחתון, הקרוב ביותר לבמה; Mezzanine הוא היציע הראשון והמוגבה, שלרוב נותן את שדה הראייה הטוב ביותר כי הוא מאפשר לראות את כל הבמה והכוריאוגרפיה בלי להיות רחוק מדי; Balcony הוא היציע העליון והזול יותר, ובמושבים הגבוהים והרחוקים במיוחד משתמשים לפעמים בכינוי Nose Bleeders, כי נדמה שהגובה כבר גורם לדימום מהאף. באולמות גדולים במיוחד תיתקלו גם בשם Family Circle, קומה גבוהה במיוחד שמיועדת לרוב לכרטיסים הזולים ביותר.
Matinée היא הופעת צהריים, לרוב בימי רביעי, שבת וראשון סביב 14:00; המחיר לא תמיד נמוך יותר מהערב, אבל האווירה רגועה יותר, הקהל מבוגר יותר, ולעיתים זו דרך נוחה לדחוס הצגה ליום עמוס בניו יורק.
