בית הדין הגדול בירושלים קיבל ערעור של גבר גרוש על החלטה להעניק לאשתו לשעבר חצי מדירה שרכש בעצמו 12 שנה לפני נישואיהם. בפסק הדין שפורסם לאחרונה קבעו הדיינים אברהם שינדלר, ציון לוז-אילוז ויגאל לרר שמדובר בנכס חיצוני שלא הוכחה לגביו כוונת שיתוף עם האישה.
בפברואר 1999 רכש הבעל דירה "על הנייר" תמורת כ-654 אלף שקל, וכחמש שנים לאחר מכן, עם תום הבנייה, הוא עבר לגור בה. ב-2008 הכיר את מי שלימים תהיה אשתו, והם נישאו כעבור שלוש שנים. כשמונה שנים לאחר מכן, בתום הליך פרצלציה, נרשמה הדירה בטאבו על שם הבעל.
בשלב מסוים התערער הקשר ובני הזוג ניהלו הליך רכושי בבית הדין הרבני בנתניה בקשר לדירה. פסק הדין, שניתן לפני כשנה, קבע בדעת רוב שהנכס יחולק שווה בשווה בין הבעל לאישה.
בערעור שהגיש לבית הדין הגדול טען הבעל שנעשה לו עוול. הוא הזכיר שרכש את הדירה 12 לפני הנישואים ושילם את המשכנתא לבדו. הודגש שבני הזוג לא ערכו הסכם ממון, ועל כן חלה ברירת המחדל שבחוק, שלפיה נכסים שהיו לבני הזוג טרם נישואיהם מוחרגים מהאיזון הרכושי.
מנגד טענה האישה שאין להתערב בפסק הדין של בית הדין האזורי. לדבריה קיימת לטובתה הערת אזהרה בטאבו, ובניגוד לגרסת הבעל – היא הייתה שותפה מלאה לפירעון המשכנתה. היא הוסיפה שיש אינדיקציות לכוונת שיתוף, כמו שיפוץ בנכס והצהרת הבעל לאורך השנים שהדירה שייכת לשניהם.
אבל דייני הערעור אימצו את דעת המיעוט בפסק הדין האזורי, שלפיה אין הצדקה לחלק את הדירה בין הצדדים שווה בשווה, אלא כל כולה שייכת לבעל. בראש ובראשונה הובהר שהערת האזהרה לטובת האישה נרשמה בשל לקיחת הלוואה כללית, "לכל מטרה", ולא בגין משכנתה, כך שהדבר אינו מקנה לה זכויות בעלות בנכס.
שנית, וזה העיקר, הדיינים פסקו שלא מתקיים אף לא אחד מהקריטריונים לקיומו של "דבר מה נוסף" לצורך שיתוף בנכס חיצוני, ובין היתר שיפוץ משמעותי או הבטחות מצד הבעל לבעלות שווה. לעניין זה הובהר שלמעט הרכבת פרקט על הרצפות, הדירה לא הושבחה ולא עברה שיפוץ כלשהו במאמץ משותף, באופן העשוי לגבש כוונת שיתוף.
אינדיקציה נוספת להיעדר כוונת שיתוף נעוצה בכך שהאישה לא נרשמה כבעלים על הדירה, אף שלטענתה הבעל הבטיח שיעשה זאת. הדיין שהיה בדעת מיעוט בבית הדין האזורי, ועמדתו התקבלה על ידי ערכאת הערעור, סבר שהבעל לכל היותר הפר הבטחה כלפי האישה, ו"מכל מקום לא הובא בפני בית הדין צעד כלשהו של האיש, בו נראה שאכן שיתף את האישה בבעלות על הדירה".
הוא נימק שהן על פי דין תורה והן בהתאם לחוק האזרחי, אין לאישה בעלות כלשהי על הנכס. "הדירה הייתה רשומה על שם הבעל בטאבו במשך כל תקופת הנישואין, והאישה לא צורפה לרישום מעולם על אף הפצרותיה", שב והדגיש, כסממן מובהק לאי-הסכמת הבעל לחלוק בנכס עם האישה.
דייני בית הדין הגדול אימצו עמדה זו. הם הכריעו שהדירה שייכת לבעל בלבד, אך עם כוכבית קטנה - בדמות חיובו להשיב לה חצי מכספי המשכנתה ששולמו על הנכס מיום החתונה ועד למועד הגירושין.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• ב"כ המבקשת: עו"ד חיים ויקי שמעוני
• ב"כ המשיב: עו"ד איילת חן
• עו"ד קסם קוזוקין עוסקת בדיני משפחה
• הכותבת לא ייצגה בתיק
• בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של אתר פסקדין
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
