"Rhythm is a dancer" הבטחנו לעצמנו אז, אבל השנים חלפו, האופנה השתנתה והמוזיקה ברדיו היא כבר אחרת. אבל מתחת לכל ערימת המלחמות, המשכנתא והילדים, משהו בקצב הפעימות של שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 נשאר חקוק עמוק ב-DNA של דור שלם.
בתקופה האחרונה אנו עדים לתחייה מטורפת ומפתיעה של הסצנה הזו: לא עוד מסיבות נוסטלגיה קטנות ואינטימיות במקומות נישתיים, אלא הפקות ענק בלוקיישנים הכי נחשבים שמנחיתות כוכבים בינלאומיים מהעבר ומוכיחות שהקהל הבוגר של היום רעב לרקוד ולהשתולל, בדיוק כמו הילד שהוא היה פעם.
מסיבתה. לא עוד מסיבת נוסטלגיה נישתית
(צילום: יונתן כץ)
גל הנוסטלגיה הפך לצונאמי של ממש: מסיבות ענק בחוות רונית ובאקספו תחת השם מסיבתה, מסיבות ניינטיז בבארבי של הליין Around The 90's, ליין הדאנס האלקטרוני פולישוק וכמובן מייסד הז'אנר ירון אשבל עם מסיבות "מנהרת הזמן" המיתולוגיות שלו. בנוסף להם יש עוד המון מסיבות קטנות וליינים, ונראה שהביקוש רק גדל.
מי שלקח את כל הז'אנר לשלב הכי גבוה שלו הוא צח סימון, שהוא אמנם חובב נוסטלגיה ידוע, אבל לא בא מעולם ההפקות והמסיבות. "התחלנו באירוע קטן של 300 איש, ואחרי זה גדלנו ל-500 ואפילו 2,000, אבל אז באה המלחמה עם איראן ועצרה הכל. אחרי זה חזרנו ונולדו המסיבות הגדולות בחוות רונית ובאקספו, ששם זה באמת היה משהו ענק עם אלפי אנשים", הוא מספר. לדבריו, בכל חודש אוקטובר נמכרו למסיבות של הליין 20 אלף כרטיסים.
צח סימון: ברור שזה ביזנס. אבל זה ביזנס של הלב, כי זה נותן לך את שני המקומות, זה פרנסה אבל גם שליחות מטורפת. זה סוג של משהו שחלמתי עליו - פלטפורמה שיודעת לעשות טוב ולתת לנו קצת אוויר בתקופה המטורפת שאנחנו חיים
בתור מי שלא בא מהעולם הזה, לא היה חשש להיכנס להרפתקה כלכלית?
"נכנסתי אליה בלי לדעת הרבה על העולם הזה, ובמסיבות הראשונות הפסדתי מלא כסף כי לא ידעתי מה אני עושה ואיך אני מתמחר ואיך זה עובד. יש לי עסק משלי בתחום ההורות ולא נכנסתי לזה כדי להרוויח כסף, ואני חושב שזה גם מה שתרם לזה לצמוח ולגדול בהדרגה, כי זה באמת נולד מתוך רצון לשחזר את התקופה מהניינטיז ולתת לכולם איזו קפסולת זמן".
אבל אירועים בהיקפים האלה, במקומות כמו חוות רונית, זה לא השקעה קטנה.
"זה סיכון שהוא ממש פחד אלוהים. אם הייתה מלחמה ולא הייתה נפתחת המסיבה בחוות רונית - זה היה מרסק לי את הבית. אז קודם כל, למזלנו היה רגוע וזה הצליח. דבר שני, אני לא לבד. יש לי חברת הפקות שהיא שותפה ואנחנו מסתכלים על זה כפרויקט טווח ארוך לאנשים שאין להם פתרונות בילוי היום. זאת מסיבה שהם באמת מרגישים שייכים אליה".
מבלים בליין המסיבות מסיבתה
(צילום: יונתן כץ)
כשסימון אומר שזה הצליח, אז הוא מתאר סיטואציה שנדיר לראות בשוק האירועים: אלפי כרטיסים נמכרים דרך קבוצות הוואטסאפ שהקים והמסיבות מוכרזות סולד אאוט תוך 2.5 דקות, וזה למרות שהכרטיסים נמכרים ב-350 שקל.
לא קיבלת הערות על המחיר?
"קיבלתי, אבל אני חושב שאני מרים ונותן משהו ברמה הכי גבוהה עם אמנים, שתיה חינם והמון אלמנטים שהושקעו בהם מחשבה, שממש הופכים את האירוע לקפסולת זמן. יש מלא מוצרים מהילדות והניינטיז, טלוויזיות שמקרינות דודו טופז, טלפון ציבורי ברחבה ועוד המון גימיקים ודברים שלוקחים אותך אחורה בזמן. ולצד זה, הפקה ברמה הכי מתקדמת עם מסכי ענק וכל מה שיש בכל המסיבות הכי גדולות עם המון צוות וכל מה שצריך. המטרה של כל הסיפור הזה בסוף היא להחזיר אותנו להיות בני 20, ואני רואה על אנשים איך זה ממש מרפא להם את הלב".
אז בסוף זה ביזנס או פלז'ר?
"יש בזה ביזנס לכל דבר, ברור שזה ביזנס. אבל זה ביזנס של הלב, כי זה נותן לך את שני המקומות, זה פרנסה אבל גם שליחות מטורפת. זה סוג של משהו שחלמתי עליו - פלטפורמה שיודעת לעשות טוב ולתת לנו קצת אוויר בתקופה המטורפת שאנחנו חיים".
הטרק באוטו שהפך למסיבת ענק
מי שמנצח על ליין הדאנס האלקטרוני מהניינטיז הוא איתי פולישוק (46), שחקן טלוויזיה ותיאטרון, שמצא את עצמו בטעות, או בעצם בזכות אלגוריתם אחד רגיש, הופך למפיק מסיבות.
"בגדול אני שחקן, זה המקצוע שלי", מחייך פולישוק כשהוא מנסה להסביר איך הכל התחיל. "אבל הכל התפוצץ מסרטון ריל פשוט שהעליתי לאינסטגרם. אני נוסע באוטו, וברקע מתנגן הטרק המפורסם של דיג'יי יהל ואייל ברקן – 'Voyage'. כתבתי על גבי הסרטון: 'מסתובב בינינו דור שאין לו מושג מה הטרק הזה היה בשבילנו'. תוך זמן קצר הסרטון חצה את חצי מיליון הצפיות".
מסיבת מוזיקה אלקטרונית של איתי פולישוק
(צילום: ורד רוזן)
אותו טרק ישן הפעיל אצל פולישוק, ומיד אחריו אצל אלפי ישראלים, רשת של עצבים נוסטלגיים חשופים. "הוא החזיר אותי 25 שנה אחורה והחלטתי להעלות כל ערב טרק נוסטלגי אחר עם משפט שמפעיל רגש, וצברתי מלא עוקבים. בהתחלה חשבתי שזו דרך מעולה לקדם את עצמי כשחקן, אבל אז הקהל התחיל לדרוש פלייליסט". פולישוק ישב והרכיב פלייליסט של 14 שעות בספוטיפיי, עד שהגיעה הדרישה הבאה: "אתה חייב לעשות לנו מסיבה".
כשהוא נטול ניסיון בעולם הפקות הלילה הקשוח, פולישוק הבין מהר מאוד שהוא צריך אנשים שהוא יכול לסמוך עליהם. הפתרון הגיע מהמקום הכי פחות צפוי. "הבנתי מהר מאוד שעלולים לנצל את זה שאני לא מכיר את התחום, אז פניתי לבן הזוג של גרושתי, טל אפטה. הוא עסק בעבר בחיי הלילה, ויחד עם השותף שלו אריאל רפאל, שהיו לו ברים בתל אביב, החלטנו לעשות ניסיון".
התוכנית המקורית הייתה צנועה. פולישוק העלה פוסט: "ביקשתם קיבלתם, אני עושה מסיבה ל-300 איש על גג של מלון". התגובות ברשת כבר רמזו לו על מה שעומד לבוא: "בהצלחה ל-300 שיצליחו להשיג כרטיס". תוך 10 דקות כל הכרטיסים נחטפו. ההפקה העבירה במהירות את הלוקיישן למועדון השלוותה, פתחה שוב את המכירה – ותוך חצי שעה גם הוא היה מלא עד אפס מקום. "אז הבנתי שלא סתם מכרתי כרטיסים – בניתי קהילה של אנשים שלא היה להם מקום ב-25 השנים האחרונות", הוא מסביר.
"ילדים בני 20 באים למסיבות שלי, ואני בשוק"
בעוד פולישוק מעכל את ההצלחה הטריה, עבור ירון אשבל, מגיש התוכנית "מנהרת הזמן" המיתולוגית ברדיוס 100FM, הפופולריות של הז'אנר היא שגרה של שנים. הליין שלו, שנולד בצמוד לתוכנית הרדיו, חוגג החודש יום הולדת 26 - אבל הוא מסרב לקרוא למה שקורה עכשיו "תופעה חדשה". מבחינתו, מדובר בגלגל שלא מפסיק להסתובב, והסוד הוא קהל שפשוט מסרב להזדקן.
"שואלים אותי איך אני שורד כל כך הרבה זמן, והתשובה היא שהקהל פשוט מתחלף כל הזמן", מספר אשבל. "זה לא אותו קהל שבא לפני 26 שנה. היום אתה רואה ילדים בני 20 באים למסיבות, ואני בשוק – הם מכירים את כל המילים! הם ניגשים לעמדה ומבקשים ממני בריטני ספירס, בקסטריט בויז, ספייס גירלז, וגם דברים מסוף הניינטיז ותחילת ה-2000 כמו פיית'לס ואליס דיג'יי. הם ילדים, הם בכלל לא נולדו כשהתחלתי לעשות את המסיבות האלה".
די ג'יי ירון אשבל, מנהרת הזמן. "צעירים מכירים שירים ישנים מהטיק טוק"
(צילום: קוריני גרין)
איך קורה שצעירים שלא חוו את תור הזהב של המועדונים הגדולים מזמזמים להיטי דאנס ופופ מיושנים? אשבל מסמן גורם מרכזי אחד: הרשתות החברתיות ותרבות הפופ. "הטיקטוק מאוד עוזר", הוא מוסיף. "מספיק שנער או נערה העלו טרנד מוזיקלי ברשת עם שיר ישן שהם מצאו, וכל השאר היסטוריה. תוסיף לזה סרטים ומשחקי מחשב שמשבצים את השירים האלה, והשיר הופך לחדש לגמרי עבורם". ההצטלבות הזו יוצרת כור היתוך יוצא דופן ברחבות של אשבל. "יש ערבוב מטורף. הקהל החדש לצד הקהל של הניינטיז הקלאסיים. זה הופך את העבודה שלי ליותר קשה, כי אני צריך לספק את כולם – אלה שרוצים אייטיז, אלה שרוצים דיסקו ואלה שרוצים בריטני. אני בא לשרת, לא לחנך. מה שנוסטלגיה עבורם – אני זורם".
לדברי אשבל, הרעב הנוסטלגי קיבל תפנית חדה. אם פעם הנוסטלגיה התרכזה בשנות ה-80, היום הזרקור נע קדימה. "הניינטיז ותחילת ה-2000 קיבלו תאוצה מטורפת בשנים האחרונות. הנוסחה היא פשוטה: קח תמיד 20 שנה אחורה. בתוכנית וברחבה אני מרגיש את הפיצוץ של תחילת שנות ה-2000".
הכרטיסים נחטפים בקבוצות וואטסאפ
בעוד אשבל מאחד את הדורות ומערבב מועדונים שונים לאורך השנים, פולישוק מבין שעיקר הקהל שלו מגיע מדור הניינטיז: "אנחנו לא בני עשרים", הוא מסביר, "יש לנו ילדים, עבודה, משכנתא וחיים עמוסים. כשאתה שומע את הטרק ששמעת בגיל 21 כשיצאת לחמשוש מהצבא, זו לא רק נוסטלגיה למוזיקה – זו נוסטלגיה למי שהיינו. אנשים מגיעים לרחבה, שרים, מתחבקים ובוכים מהתרגשות. ראיתי שם אנשים שלא נפגשו 20 שנה".
אסטרטגיית השיווק של פולישוק היא אנטי-ממסדית. הכל קורה מפה לאוזן ובתוך ערוץ וואטסאפ שקט המונה כ-4,000 חברים, לצד קהילה של מעל 6,000 איש בפלטפורמת Vibez. "אין מצב שאני לא עונה למישהו. שולחים לי אלפי הודעות באינסטגרם ואני חוזר לכולם באופן אישי", הוא מדגיש. "הגעתי למצבים לפני מסיבות שהייתי אשכרה שואל אותם בסטוריז: 'תגידו, אתם חושבים שזה יצליח?' והם היו מרגיעים אותי ואומרים: 'ברור, תהיה רגוע, המוזיקה מנצחת'. נשענתי עליהם ויצאתי לדרך, זה הזוי".
הזמרת דידי ואיתי פולישוק. הופעה נדירה של אומן מחו"ל בארץ
(צילום: הפקת הליין)
האמון הדו-צדדי הזה אפשר לפולישוק לקפוץ במהירות למים העמוקים ביותר של עולם ההפקות: להנחית כוכבים בינלאומיים בישראל, משימה שנחשבת קשה במיוחד בתקופה הנוכחית. המסיבה השלישית באומן 17 כבר אירחה את כוכבת היורודאנס הבינלאומית Dee Dee ("Forever"), והביקוש היה כה גבוה שההפקה פתחה תאריך נוסף יום אחרי יום. במסיבה הרביעית, שהתקיימה באוקטובר האחרון, הליין כבר כבש את הלוקיישן הענק של האנגר 11 בנמל תל אביב (2,500 איש) עם הופעה חיה של Evi Goffin, הסולנית המקורית של ההרכב הבלגי האגדי Lasgo. לגבי מחירי הכרטיסים הם נעים בין 169 ל-209 שקלים, בהתאם לליין אפ ולאומן האורח.
"אפשר להגיד שקיבלתי טוויסט מאוד מאוד נעים לחיים שלי בגיל 46. מצאתי עוד פאשן בחיים, וזה ממלא אותי. יצרתי פה קהילה, בית, אנשים מדהימים, ממש משפחה ואנחנו מתכתבים כל יום. אפילו אמא שלי (אתי פולישוק האגדית, י"פ), וכמובן בת הזוג שלי טל רואה, מגיעות קבוע למסיבות וזה ממש כיף".
אשבל, שמסרב להצעות להשתלב בהפקות הענק המסחריות החיצוניות ומעדיף לשמור על הנישה הייחודית שלו, מביט על תופעות כמו "מסיבתה" שממלאות את חוות רונית ואקספו, ומבין שהשוק רק ימשיך לגדול. "כשהגעתי בשנת 2000 לרדיוס, אמרתי להם 'אף אחד לא מנגן את הנוסטלגיה שבאמת עושה דמעות'. עם הזמן עלינו בשנים, כי היין מתיישן והופך למשובח יותר. פסטיבל הרדיו בשווייץ אמר לי פעם שאין מקרה כזה בעולם של תוכנית רדיו שהפכה לליין מסיבות קבוע, ואני נשאר שם".
הכפילו את הכמויות תוך שלוש שנים
אופיר סופר וסתיו בן יקר תמיד אהבו לתקלט ניינטיז, ובמשך שנים הם אירגנו מסיבות בלבונטין, באוזן בר ומקומות נוספים, אבל הפריצה הגדולה הייתה כשהם פגשו את המפיק ואיש חיי הלילה קובי שטח, שרצה לקחת את כל הפרויקט לשלב הבא.
לדברי שטח, "את מסיבות הנוסטלגיה שלי התחלתי להפיק כבר לפני 15 שנה, בקריית חיים, הרבה לפני שזה הפך לטרנד שכולם רוצים לקחת בו חלק. לפני כארבע שנים החלטתי שאני רוצה להביא את הדבר הזה גם לת"א, והתחלתי לחפש לו בית. ככה הגעתי לשאול מזרחי מהבארבי. אני לא בטוח שבהתחלה שאול הבין עד הסוף מי אני, מה אני רוצה ממנו ומה זה הדבר הזה שאני מנסה למכור לו, אבל היה בינינו חיבור מיידי וחזק. הוא החליט לתת לי צ’אנס, ומבחינתי זו הייתה תחילתו של סיפור אהבה.
קובי שטח, מסיבות שנות ה-90'. "אנשים מתגעגעים למי שהם היו"
(צילום: גיא רותם)
"מאז התחלנו לבנות בבארבי סצנה שלמה סביב הדור שגדל על הניינטיז, ובהמשך גם על שנות האלפיים. דור שהתגעגע למוזיקה שעליה הוא גדל, ולא רק לז’אנר אחד. מהרגע הראשון לא רציתי לעשות עוד מסיבה שבה די־ג’יי מנגן להיטים מפעם. רציתי לייצר חוויה שלמה. לקחת את הדבר הזה צעד אחד קדימה. בנינו פורמט שמשלב ריקודים נון־סטופ עם הופעות חיות, אמנים אורחים, הפתעות, קטעי הנחיה והמון רגעים שמחזירים אותך בבת אחת 25 או 30 שנה אחורה. לאט לאט הבארבי הפך לסוג של מכונת זמן. אנשים נכנסים אליו בגיל 45, ותוך עשר דקות חוזרים להיות בני 17".
איך היו התגובות?
"אנשים פשוט התאהבו בדבר הזה. הפידבקים לא הפסיקו להגיע, הקהילה הלכה וגדלה, פתחנו גם ליין של שנות האלפיים, ובהמשך גם מסיבות רוק, והגענו למצב שהכרטיסים נחטפים חודשיים ולפעמים אפילו שלושה חודשים מראש. ואז, באופן טבעי, התחילה גם ההתפשטות של התופעה. עוד ועוד הפקות, עוד ועוד מקומות, ופתאום מסיבות הנוסטלגיה הפכו לאחד הטרנדים הכי חזקים בחיי הלילה. אני חושב שזה נהדר. בסופו של דבר, כשמשהו מצליח, אנשים רוצים לעשות אותו גם בדרך שלהם. אני אוהב את האינטימיות המיוחדת הזאת של הבארבי".
דור הניינטיז נמצא עכשיו בשלב הפריחה מחדש שלו. הקהל שלנו מורכב מהרבה אנשים שהילדים שלהם כבר קצת גדלו, והם יכולים פתאום לצאת מהבית בראש שקט. מצד שני, יש גם המון אנשים שמתגרשים בגילאים האלה. פתאום נוח להם יותר לצאת בחצי השבוע שהילדים לא אצלם
למה זה כל כך עובד ורואים את זה בכל מקום?
"אני חושב שהתשובה הרבה יותר עמוקה מגעגוע למוזיקה. אנשים לא באמת מתגעגעים רק לשירים של הניינטיז. הם מתגעגעים למי שהם היו כשהשירים האלה התנגן ברקע של החיים שלהם. לימים שבהם לא היינו מחוברים למסכים 24 שעות ביממה, שבהם הכרנו את כל המילים של השירים, שבהם היינו מתאהבים, נפרדים, עושים שטויות, יוצאים להרפתקאות ומרגישים שכל החיים עוד לפנינו. ויש בזה גם אסקפיזם אדיר. אנחנו חיים בתקופה מורכבת, עמוסה, לחוצה, עם אינסוף דאגות. ופתאום, לכמה שעות, אתה מקבל רשות לשכוח הכול.
"כשאני רואה מאות אנשים בני 40 ו־50 קופצים, צורחים את המילים, מחבקים אחד את השני ומתנהגים כמו חבורה של טינאייג'רים שאיבדו את זה לגמרי, אני פשוט מאושר. יש רגעים שאני עומד על הבמה, מסתכל על האנשים האלה וחושב לעצמי: איזה דבר מדהים זה, שבמשך כמה שעות אף אחד פה לא צריך להיות המבוגר האחראי. בסוף, אנחנו לא באמת מוכרים כרטיס למסיבה. אנחנו מוכרים לאנשים כרטיס הלוך־חזור לנעורים שלהם".
זה ביזנס או פלז'ר?
"אי אפשר להחזיק בעולם הזה בלי פלז'ר. אני כבר בן 46, נשוי עם ילדים, ואם לא הייתי נהנה מזה אז לא הייתי עושה את זה. יש לי עבודה שהיא המיין ג'וב שלי, אבל אני עף על המסיבות האלה ועל מה שקורה שם. עם כל הכבוד לביזנס הדלק האמיתי שלי זה ההנאה והכיף".
איך אתה רואה את מסיבות הענק שמתחרות בכם?
"בהתחלה זה צבט לי בלב, כי זה לקחת את מה שאני עושה אבל בהיקפים הרבה יותר גדולים. אבל אני מבין מה הכוח שלנו בבארבי וזה מרגיש אינטימי ומאפשר לרדת לקהל ולהתחבר אליו. יש שם משהו שאני לא בטוח שאפשר לשחזר במקומות גדולים יותר. אני מעדיף להיות חלק ממשהו שאני אוהב עד עמקי נשמתי, מאשר להפוך אותו למשהו גדול יותר ולאבד בדרך את הקסם. אני מפרגן לכולם וכן ירבו מסיבות שעושות טוב".
כלכלן ביום, די-ג'יי בלילה
הדי ג'יי אופיר סופר משחזר: "למסיבה הראשונה בלבונטין הזו הגיעו משהו כמו 200-150 איש, רובם המוחלט בשיטת 'חבר מביא חבר'. משם צמחנו. "באוזן בר ניגנו מול 400 איש. בבארבי הקפיצה הייתה מיידית לאזור ה-1,000. מהר מאוד המסיבות הפכו לסולד-אאוט קבוע, חודש וחצי-חודשיים מראש".
מסיבות ניינטיז יכולות לפעמים להישמע אותו הדבר. איך אתם שומרים על ייחוד בעמדה?
"זה בדיוק הסוד והכוח שלנו – אנחנו לא באים לצאת ידי חובה. אחת לשבועיים-שלושה אנחנו יושבים ומנהלים דיון עמוק על הפלייליסט. אנחנו מחפשים את ה'פנינים', אותם שירים לא טריוויאליים שלא נוגנו חמש או עשר שנים. קל מאוד ללכת על הבטוח ולרצות את כולם עם אותם עשרה להיטים שחוקים, אבל מבחינתנו חשוב לא לאבד את הזהות ולהפתיע את הקהל עם קטעים שמגיעים לנקודות באמת עמוקות בלב.
הדי ג'יים אופיר סופר וסתיו בן יקר, מסיבות שנות ה-90
(צילום: גיא רותם)
"אם תסתכל עליי ביומיום, הדיי-ג'וב שלי הוא בכלל כלכלן", חושף אופיר הצצה אל מאחורי הקלעים. "הדי-ג'יי זה בעצם המקצוע השני שלי, סוג של פלז'ר שיצא מגבולות הפלז'ר, כי אני באמת מתעסק עם זה חלק ניכר מהזמן שלי, בשאיפה להפוך את זה בעתיד למיין-ג'וב. קיבלנו לא מעט הצעות לצאת מהבארבי למקומות גדולים בהרבה, אבל יש שם נקודת איזון מאוד עדינה ונכונה. אנחנו שומרים על תקציב קבוע, מקפידים לא להקפיץ מחירים לקהל גם כשהמסיבות מפוצצות, ומאזנים עלויות כשאנחנו מביאים אמנים אורחים יקרים. החיבור למקום הזה הוא הלב של הליין". מחירי הכרטיסים נעים לרוב בין 68 ל-88 שקלים.
יש עכשיו הייפ מטורף סביב הניינטיז. איך אתה מסביר את זה סוציולוגית מהעמדה?
"יצא לי לחשוב על זה לא מעט," מסכם סופר. "המסקנה שהגעתי אליה היא שדור הניינטיז נמצא עכשיו בשלב הפריחה מחדש שלו. הקהל שלנו מורכב מהרבה אנשים שהילדים שלהם כבר קצת גדלו, והם יכולים פתאום לצאת מהבית בראש שקט. מצד שני, יש גם המון אנשים שמתגרשים בגילאים האלה. פתאום נוח להם יותר לצאת בחצי השבוע שהילדים לא אצלם.
(שחר חסון הולך למסיבת ניינטיז, החל מדקה 16)
"זה מייצר דינמיקה מעניינת ברחבה של הבארבי. אתה רואה המון חבורות חד-מגדריות – קבוצות של בנים או קבוצות של בנות שיוצאים יחד לחגוג. הקהל הזה לא מחפש סתם מוזיקה, הוא מחפש את הביחד שלו, את הזיכרון המשותף. כשאני רואה אותם מהעמדה עוצמים עיניים ושרים מילה במילה שיר שהם שמעו ברדיו בגיל 14 – אני מבין בדיוק בשביל מה אנחנו עושים את זה כבר שנים".
