דקה אחרי שהוושינגטון פוסט, שבבעלות מייסד אמזון ג'ף בזוס, פיטר כשליש מכל העובדים שלו, כולל את מדור הספורט, הספרים, הצילום, צמצם את סיקור החוץ ואת העיתונאית שמסקרת את אמזון, התפרסמו עשרות כתבות בכל העיתונים המובילים בארה"ב תחת כותרות כמו: "האם בזוס הולך לחסל את הוושינגטון פוסט" (הגרדיאן) ו"איך בזוס הפיל את הוושינגטון פוסט" (הניו יורק טיימס), וגם אחת שהספידה סופית את העיתון, "בזוס הרג את הוושינגטון פוסט" (סלייט).
סך הכל פוטרו בשבוע שעבר 300 עובדי מערכת. זו לא הייתה הפעם הראשונה בה פוטרו עובדים, גם קודם לכן היו קיצוצים במשרות והצעות פיצויים לאלו שהסכימו לעזוב מבחירה. והתוצאה: מערכת אחד העיתונים החשובים ביותר בארה"ב, הלכה והצטמצמה. לגבי השאלה מדוע בזוס עשה זאת יש מספר פרשנויות, אבל הרווחת ביותר מביניהן היא שמדובר בהחלטה פוליטית.
על פי חוקר התקשרות ג'שוע בנטון, שנחשב לאחד הקולות הבולטים בעולם בחקר עתיד העיתונות והמודלים הכלכליים של כלי תקשורת, המהלכים של בזוס נובעים פחות בגלל הפן הכלכלי המיידי ויותר משילוב של אינטרסים עסקיים רחבים ושינוי תפיסתי לגבי תפקיד העיתון: הרצון להקטין סיכונים עבור עסקיו האחרים ולהפוך את הארגון לגוף קטן וזהיר יותר בתקופה של ירידה חדה בהכנסות ובתנועת גולשים. לדבריו, אם בזוס היה רוצה, הוא היה יכול להמשיך ולשלם עבור כל הכסף שהוושינגטון מפסיד למשך כל חייו, חיי ילדיו ונכדיו ועדיין היה נשאר מספיק כסף.
"ההון שלו בקנה מידה כזה שאין שום סיבה שקיצוצים כמו אלה שראינו יהיו הכרח כלכלי. זו בחירה", אמר בנטון. "הוא יכול להפוך את הוושינגטון פוסט לארגון ללא מטרת רווח. הוא יכול להחליט להמשיך ולהתכווץ ולהמשיך לקצץ. הוא יכול להחליט להשקיע שוב בכל דבר שהוא החליט לא להשקיע בו".
בהחלטה אחת 250 אלף מינויים ביטלו את המינוי
כאשר בזוס רכש את הוושינגטון פוסט בשנת 2013 תמורת 250 מיליון דולר, המהלך התקבל כאירוע כמעט מציל חיים לעיתון היסטורי שנקלע לקשיים כלכליים. בזוס הציג את עצמו כמעין "אפוטרופוס" של מוסד דמוקרטי חשוב: מיליארדר עם משאבים בלתי מוגבלים, שאינו זקוק לרווחים מהעיתון ויכול להרשות לעצמו להשקיע בעיתונות חוקרת, איכותית ואמיצה. במשך כמה שנים נראה היה שהחזון הזה מתממש: המערכת גדלה, ההשקעה בדיגיטל נשאה פרי ומספר המנויים זינק – במיוחד בתקופת כהונתו הראשונה של דונלד טראמפ, אז היה ביקוש אדיר לעיתונות שמפקחת על השלטון.
נקודת המפנה המרכזית התרחשה סביב בחירות 2024, וכניסתו של טראמפ לכהונה שנייה. בזוס קיבל אז החלטה חריגה, למנוע מהעיתון לפרסם תמיכה רשמית במועמד לנשיאות – מהלך שסתר את רצון מערכת הדעות של העיתון ואת המסורת רבת-השנים שלו שתמכה בדמוקרטים. בזוס נימק זאת בטענה שתמיכה במועמד פוגעת באובייקטיביות של העיתון ויוצרת תחושת הטיה פוליטית. אולם ההחלטה הזו הובילה לתוצאה מיידית והרסנית: יותר מ-250 אלף מינויים ביטלו את המינוי שלהם במחאה. בעידן שבו עיתונות דיגיטלית תלויה בעיקר בהכנסות ממינויים – ולא בפרסום – זהו נזק עצום. אבל עבור מיליארדר כמו בזוס כאמור, ההפסד זניח.
בהמשך לכך, בזוס החל לשנות גם את קו מערכת הדעות של העיתון. הוא הודיע שהמאמרים יעסקו בעיקר ב"חירויות אישיות" ו"שוק חופשי", ושלא יפורסמו דעות הסותרות עקרונות אלה. בפועל, המשמעות הייתה הזזה ברורה של העיתון ימינה, והתאמה זהירה יותר לרוח הממשל החדש. במקביל, בזוס הופיע בטקס ההשבעה של טראמפ. והשנה, תאגיד אמזון שלו אף שילם סכום גבוה במיוחד עבור הסרט התיעודי על מלניה טראמפ, 40 מיליון דולר, ועוד 35 מיליון דולר לשיווק, מה שנתפס בעיני רבים כניסיון לרַצות את השלטון. התוצאה המצטברת של כל המהלכים הללו הייתה פגיעה אנושה באמון: עיתונאים בכירים עזבו, קוראים נטשו, והעיתון איבד את כוחו כגורם ביקורתי עצמאי.
העיתון גורם לבזוס כאב ראש
בנטון ופרשנים נוספים מאמינים כי כאשר בזוס מגביל או משנה את מדיניות הדעות של העיתון, למשל להפחית דעות שמרניות-שמאליות ולהדגיש חירויות אישיות ושווקים חופשיים, זה יכול להיות כחלק מניסיון להתיישר עם מגמות פוליטיות של טראמפ. הנשיא ידוע כאחד שלא מנהל יחסי אהבה גדולים עם התקשורת ומשתמש נגדה בצמד המילים "פייק ניוז". כך שהחלטתו של בזוס נראית למעשה עסקית. סיקור עיתונאי תקיף של טראמפ והממשל עלול ליצור עימות עם גורמים בעלי כח רגולטורי, ומאחר שאמזון ו-Blue Origin תלויות מאוד ברגולציה, סיקור עיתונאי תקיף של טראמפ והממשל עלול ליצור עימות עם אותם גורמים, ובחוזים עם הממשל.
הוושינגטון פוסט כבר לא משרת את בזוס, הוא גם מפסיד כספים וגם גורם לו לכאב ראש עם הממשל, אז מה יותר פשוט מאשר לערוך קיצוצים, במיוחד בתחומים שיכולים לגרום לו לבעיות כמו אלו שמסקרים את מה שקורה במזרח התיכון ובאוקראינה – כל אלו פוטרו.
על פי הניו יורקר, מה שהיה נראה בתחילה כגחמה נדיבה להפוך את הפוסט לעיתון משפיע ברמה העולמית, הפך במדיניותו המאוחרת למשהו צנוע הרבה יותר, עיתון מצומצם, עם שאיפות פחות רחבות ובמובן מסוים פחות תוקפני, מה שמעורר תהיות לגבי הכוונות האמיתיות של בזוס לאורך זמן והשפעתו על עתידו של אחד המוסדות העיתונאיים החשובים בארצות הברית.
מה שהופך את הסיפור לכה מטלטל הוא שלא מדובר באובדן בלתי נמנע, אלא בבחירה מודעת לפגוע במוסד חשוב למען אינטרסים אישיים.
