בית הדין הרבני בתל אביב דחה תביעה שהגיש גבר לביטול הסכם גירושין שעליו חתם ולפיו דירת המגורים המשותפת תוענק לאשתו לשעבר. הוא טען שההסכם בטל משום שלאחר אישורו הגיעו בני הזוג לשלום בית אחרי אישורו, אבל בפסק הדין שפורסם לאחרונה הדיינים קבעו שחזרה לחיות יחד ללא יחסי אישות אינה ניסיון אמיתי לשלום בית.
ב-2014 אישר בית הדין הרבני את הסכם הגירושים שבו נקבע שאחרי הפרידה יישארו הילדים במשמורת האישה, דירת המגורים תועבר על שמה "כנתינה אגב גירושין", והבעל ישלם מזונות "כפי יכולתו". בהמשך חזרו בני הזוג לחיות יחד למשך כמה שנים, עד שב-2020 הגיש הבעל תביעת גירושים. בהמשך הוא הגיש גם את התביעה לביטול הסכם הגירושין מ-2014, שלטענתו מקפח אותו.
לטענתו, עצם החזרה לחיות בבית אחד תוך שאשתו והוא מנסים לעשות שלום ביניהם, מהווה אינדיקציה לזניחת ההסכם הישן. הוא הוסיף שהוא לא היה מיוצג בזמן עריכת ההסכם ולדבריו נגרר לחתום על ידי פרודתו.
מנגד התעקשה האישה שההסכם תקף מאחר שלא הייתה באמת חזרה לשלום בית, אלא מגורים ללא יחסי אישות עם שינה בחדרים נפרדים. היא סיפרה שהשניים לא שכבו שנים קודם לכן, החל מ-2007, ובהמשך אף אובחן כנשא HIV, מה שסתם סופית את הגולל על האפשרות ליחסי מין ביניהם.
ואכן הרבנים יצחק מרוה (אב"ד), שמעון לביא ורפאל זאב גלב קיבלו את עמדתה. נקבע שהחזרה לגור באותה דירה אך בחדרים נפרדים וללא יחסי אישות אינה מהווה שלום בית אמיתי, באופן שיש לראות את ההסכם ככזה שלא נזנח מעולם.
"אין חולק שהמצב להם חזרו השניים איננו יכול להיקרא שלום בית נורמטיבי על פי כל קנה מידה זה או אחר, ואף 'הנחתו' של האיש - שאילולא מחלתו היו מצליחים לחזור לשלום בית אמיתי - אין לה על מה להתבסס כלל", נכתב.
בפסק הדין צוין שהבעל כשל מלהראות אפילו פעולת קירוב אחת מצדו כלפי פרודתו באותן שנים, כהוכחה לכך שניסה לחיות עימה בשלום בית. הדיינים הסיקו שחרף החזרה למגורים משותפים, נותרו הצדדים איתנים בדעתם להישאר במסלול הגירושין, ומשכך "אין שום היגיון שבעולם להגדירם כמי שחזרו לשלום בית, ולומר שהסכם הגירושין בטל מאליו".
נדחה גם ניסיון הבעל להיתלות בפגמים כביכול בכריתת ההסכם. נקבע כי העובדה שהבעל לא היה מיוצג במעמד אישור החוזה אינה מעלה או מורידה, בפרט כשגם האישה לא לקחה לעצמה עורך דין. נקבע שההסכם נעשה מתוך שיקול דעת והבנה מלאים, מבלי שהבעל הוטעה או היה אנוס לחתום עליו בניגוד לרצונו.
לסיכום התביעה נדחתה והדיינים קבעו שהאישה תוכל לרשום את הדירה על שמה בטאבו מיד לאחר הגירושים, כפי שקובע ההסכם מ-2014, וזאת אם לא יוגש ערעור על פסק הדין תוך 30 יום.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• ב"כ התובע: עו"ד אושרי פרי
• ב"כ הנתבעת: עו"ד דוריס גולשה נצר
• עו"ד אליאור בלמס עוסק בדיני משפחה
• הכותב לא ייצג בתיק
• בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של אתר פסקדין
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
