צוואה הדדית נתפסת לעיתים כפתרון טבעי והוגן לבני זוג המבקשים להבטיח זה לזה ביטחון כלכלי, וגם להסדיר מראש מי יירש את רכושם בעתיד. אלא שמאחורי ההסכמה הפשוטה לכאורה מסתתר מנגנון משפטי מחייב, שמגביל את חופש הפעולה של בני הזוג - ולעיתים מייצר השלכות מפתיעות שנים לאחר החתימה.
צוואה הדדית נערכת בין בני זוג בלבד - נשואים או ידועים בציבור - בזיקה ישירה ליחסי הממון ביניהם. ייחודה הוא בכך שכל אחד מבני הזוג עורך את צוואתו מתוך הסתמכות על צוואת בן הזוג האחר, ובכך נוצר ביניהם קשר מחייב הדומה במהותו להסכם.
הדין הישראלי הכיר בצוואות מסוג זה במפורש בשנת 2005, אך בפועל בני זוג נהגו לערוך צוואות דומות עוד קודם לכן. בפסיקה הן כונו "צוואות ראי" - צוואות זהות או מקבילות, שנועדו להבטיח חלוקת רכוש מוסכמת מראש: בשלב ראשון בן הזוג שנותר בחיים יורש את בן זוגו, ובשלב שני הרכוש שנותר עובר ליורשים שנקבעו מראש, לרוב הילדים.
סעיף 8א. (א) (תיקון מס' 12 לחוק משנת 2005) לחוק הירושה קובע כי "בני זוג רשאים לערוך צוואות מתוך הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר; צוואות כאמור יכולות להיעשות בין אם הזוכה על פי כל אחת מהצוואות הוא בן הזוג ובין אם הוא גורם שלישי, בין בשני מסמכים שנערכו באותה עת ובין במסמך אחד".
המאפיין המרכזי של צוואה הדדית הוא היותה לא רק מסמך חד-צדדי, אלא התחייבות הדדית בין שני בני הזוג. משום כך חלים עליה עקרונות מעולם החוזים, כמו גמירות דעת, מסוימות והסתמכות. כל אחד מבני הזוג מוותר מראש על חופש הפעולה המלא שלו בצוואה, מתוך אמון בכך שגם בן הזוג האחר יעשה כן, ובהנחה שההסכמות שנקבעו בצוואה יכובדו גם בעתיד.
ברוב הצוואות ההדדיות נעשה שימוש במנגנון "יורש אחר יורש", המעוגן בסעיף 42 לחוק הירושה. המשמעות היא שהרכוש עובר תחילה לבן הזוג שנותר בחיים, ולאחר מותו - ליורשים שנקבעו מראש.
ככלל, בן הזוג שנותר בחיים רשאי לעשות ברכוש שקיבל כבשלו, אך הוא אינו רשאי לפגוע בזכויות היורשים שנקבעו לאחריו, ואינו יכול לשנות את ההסדר באמצעות צוואה חדשה. הדוגמה הקלאסית היא שבני זוג יכולים להסכים שלאחר מות אחד מהם הרכוש כולו יעבור לבן הזוג שנותר בחיים, אך דירת המגורים לא תימכר - אלא תישמר לילדים שלהם ותועבר אליהם רק לאחר מות בן הזוג השני.
ביטול או שינוי צוואה הדדית
כאן טמון אחד הסיכונים המרכזיים. בעוד שכל אדם רשאי לשנות צוואה רגילה בכל עת, צוואה הדדית כפופה למגבלות - כשהחוק מבחין בין שני מצבים:
- כששני בני הזוג בחיים – די בהודעה של אחד מהם לשני כדי לבטל את הצוואה ההדדית.
- לאחר שאחד מבני הזוג נפטר – בן הזוג שנותר בחיים אינו רשאי לחזור בו מההסכמות מבלי להשיב לעיזבון בן הזוג שנפטר את כל שווי החלק שקיבל ממנו.
והנה דוגמה מהחיים: בני זוג ערכו צוואה הדדית, שבמסגרתה קבעו כי לאחר מות אחד מהם יעבור כל הרכוש לבן הזוג השני, ולאחר מותו - לילדיהם בחלקים שווים. לאחר פטירת האם, האב קיבל את מלוא הרכוש. עם השנים פרץ סכסוך בינו לבין אחד הילדים, והאב ערך צוואה חדשה המדירה את אותו ילד.
לאחר פטירת האב קבע בית המשפט כי צוואתו החדשה תקוים, אך רק לאחר השבת שווי עיזבון האם כפי שהיה ביום מותה. נתח זה חולק בין שלושת הילדים, ואילו יתרת עיזבון האב חולקה בהתאם לרצונו החדש. התוצאה הייתה שהילד שהודר קיבל סכום לא מבוטל – שלא היה קטן בהרבה מהחלקים שקיבלו אחיו.
כפי שניתן לראות, צוואה הדדית היא כלי משפטי עוצמתי, שמטרתו להגן על בן הזוג שייוותר בחיים ובמקביל לקבוע יחד את זהות היורשים בעתיד. עם זאת, צריך להבין שמדובר בהתחייבות שעשויה להגביל את האפשרות לשינוי חד-צדדי ולגרור השלכות כלכליות.
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• עו"ד בנימין מזר עוסק בירושות וצוואות
• בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של אתר פסקדין
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
