בית המשפט למשפחה באשדוד דחה לאחרונה תביעה של גבר לקבל חצי מדירת עמיגור בדיור הציבורי הרשומה על שם אשתו לשעבר ובה התגוררו במהלך 13 שנות נישואיהם. השופטת עפרה גיא קבעה שהוא לא הוכיח שמתקיימת לגבי הדירה כוונת שיתוף ספציפי.
בני הזוג התחתנו ביוני 2007 ולשניהם היו אלה נישואים שניין. קודם לכן התגוררה האישה בדירה מושא התביעה בשכירות דרך הדיור הציבורי. לדבריה, לפני כן היא נאלצה לגור עם ילדיה מנישואיה הקודמים באוהל ובקרוואנים. בשלב מסוים לפני החתונה היא פעלה לרכוש את הדירה, וחודש לאחר החתונה עם התובע הזכויות בדירה עברו אליה.
בסביבות מאי 2020, על רקע טענות לאלימות מצד הבעל, בני הזוג נפרדו והוא עזב את הבית. בתביעה שהגיש לבית המשפט הוא טען שחצי מהדירה שייכת לו. לשיטתו קניית הדירה אחרי הנישואים והמגורים המשותפים בה לאורך שנים, יוצרים לגביה כוונת שיתוף המצדיקה חלוקתה ביניהם.
מנגד טענה האישה שבעלה מעולם לא השתתף בהוצאות על הדירה, והמעמסה הכלכלית נפלה במלואה עליה. הוא אפילו לא ערב למשכנתה שלקחה לצורך הרכישה, אלא אחיה. לדבריה, מדובר במהמר שמבזבז כספים והגיע לנישואים עם חובות ובלי נכסים, כך שאין כאן כוונת שיתוף.
עו"ד אהוד גריןהשופטת עפרה גיא הבהירה שאמנם הדירה נרכשה אחרי החתונה, אלא שההליכים לרכישתה החלו הרבה לפני כן. על מנת להיות זכאית לרכוש את הנכס בהנחה נאלצה הנתבעת לגור בו בשכירות חמש שנים טרם הנישואים. גם את תעודת הזכאות ממשרד הבינוי והשיכון לרכישת הדירה בהנחה של כ-80% קיבלה האישה חודש וחצי לפני החתונה.
בנסיבות אלה נדחו טענות הבעל שלפיהן האישה רכשה את הדירה בזכות רשת הביטחון הכלכלית שסיפק לה או מפני שעודד אותה לעשות זאת. היא פשוט הייתה צריך להמתין תקופה מסוימת כדי לקנות את הדירה בהנחה, ועשתה זאת ללא קשר אליו.
אינדיקציה נוספת שהעלתה השופטת לחובת הבעל היא העובדה שרק ב-2015 – שנים רבות אחרי החתונה – קיימו בני הזוג לראשונה דיון ביחס לזכויותיהם בדירה. האישה רצתה שהם יחתמו על הסכם ממון שקובע כי הדירה שלה בלבד, אך הבעל סירב. "תמוה בעיניי, שככל שאכן מדובר בדירת מגורים משותפת, שלכאורה הצדדים החליטו יחד לרכוש, שהאיש המתין שמונה שנים עד שביקש לעגן זכויותיו ועמד על טענותיו ביחס לדירה", כתבה.
נקבע שהבעל לא הוכיח שנשא במימון הדירה ואחזקתה לאורך השנים. הדירה שופצה שלוש פעמים והוכח שמקורות המימון היו פיצויים שקיבלה האישה בעקבות תאונת דרכים שעברה, ופרויקט תמ"א 38 שבוצע בבניין. כל שהוכיח הבעל – וגם זה בספק – היה תשלום בסך 300 שקל על התקנת דלת. לאור הממצאים קבעה השופטת שלא קמה ביחס לדירה כוונת שיתוף ספציפי, ומשכך היא תישאר בבעלות האישה בלבד.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• ב"כ הבעל: עו"ד ניר כלפה
• ב"כ האישה: עו"ד לורה מישוק
• עו"ד אהוד גרין עוסק בדיני משפחה
• הכותב לא ייצג בתיק
• בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של אתר פסקדין
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
