בית משפט השלום בנתניה קיבל לאחרונה תביעת נזיקין שהגיש תושב העיר נגד העירייה: השופטת ליאת הר ציון הסכימה שב-2014 נפל התובע כתוצאה משברים בגוף תאורה רצפתי שהיה בשטח, וקבעה שכתוצאה מהתאונה הוא נותר עם קרע במיניסקוס של הברך וכי העירייה אחראית לפצות אותו על הנזק.
התובע סיפר שניהל בעבר בית קפה מול בניין העירייה. לפני כשש שנים, במהלך יום העבודה, נתקעה רגלו בחור שהיה במשטח פרספקס ששימש כגוף תאורה רצפתי. הוא הסביר שהפלסטיק היה מונח בגובה המדרכה שבשטח בית הקפה. לדבריו, היו במקום "שורות של פלסטיקים שבורים", שכן באותה תקופה נערכו שיפוצים באזור ורכבים גדולים והיו נכנסים, עולים על גופי התאורה ויוצרים בהם סדקים וחורים.
לדבריו, כתוצאה מהתאונה נפל וסובב את הברך. בהמשך אובחן קרע ברצועה וכיום הוא מוגבל בפעילויותיו. כך למשל, הוא לא מסוגל לבצע פעילות ספורטיבית, לעמוד זמן ממושך והוא סובל מכאבים בעמידה והליכה. לאחר התאונה הוא שלח תמונות של המפגע לנציג העירייה והמפגע טופל.
העירייה שללה את גרסת התובע וטענה שאין הוכחה כי הנזק נגרם כתוצאה ממפגע עירוני. לדבריה, אין כל אפשרות לרכב כבד וגדול להיכנס למדרחוב בו אירעה לכאורה התאונה שכן מדובר במקום צר. היא הוסיפה כי אין לתת אמון בגרסת התובע וכי בבית החולים הוא מסר שהחליק בעבודתו, גרסה סבירה יותר.
השופטת ליאת הר ציון קיבלה את גרסת התובע וקבעה שהיא הייתה מפורטת, קוהרנטית ונתמכה בעדויות נוספות ובמסמכים. כך למשל, חברו לעבודה של התובע העיד שבא לסייע לו מיד לאחר הנפילה וראה את המפגע.
היא הוסיפה כי מהעדויות עלה שבזמנים הרלוונטיים לתביעה התקינו באזור מצלמות ולצורך כך נכנס לאזור רכב כבד. כמו כן, נציג העירייה אישר בעדותו שמרצפות הפרספקס המוארות בסביבת בית הקפה עשויות להישבר כתוצאה מנסיעה של רכב מסוג זה. בנוסף, הוא אישר שהיו תיקונים בשל שבירת הפלסטיקים על המדרכה במסגרת התחזוקה השוטפת.
בפסק הדין נכתב כי עולה מהעדויות שהעירייה הייתה מודעת לשברים בגופי התאורה, אך אין כל תיעוד ברישומיה לתיקונים שנעשו. "היעדר הרישום מטעם העירייה עומד בעוכריה", כתבה השופטת והוסיפה שהדבר מחזק את גרסת התובע. בנסיבות אלה היא קבעה שהתובע הוכיח שנפל עקב שברים ברצפה עם תאורה שהייתה באזור בית הקפה. היא סיכמה שהעירייה הייתה אחראית לתיקון המפגע ומשלא עשתה כן עליה לפצות את התובע על נזקיו.
ביחס לנזק קבעה השופטת שהתובע נותר עם נכות של 7.5%. היא ציינה כי בזמן התאונה התובע היה אדם צעיר בן 29 וכיום הוא עובד בעסק לייצור שלטים ושכרו בהשוואה לתקופה בה אירעה התאונה עלה.
למרות זאת קבעה השופטת שלנוכח טיב הפגיעה והגבלות התנועה שמהן סובל התובע יש לראות במלוא הנכות הרפואית כבעלת השלכה תפקודית. עוד היא קבעה שמאחר שהתובע היה מודע לקיומם של מפגעים באזור יש להפחית מהפיצוי 15% בגין אשם תורם. בסופו של דבר חויבה העירייה לפצות את התובע ב-180,511 שקל בתוספת הוצאות ושכר טרחת עו"ד בשיעור 23%.
