בית המשפט לתעבורה בחיפה זיכה לאחרונה נהגת שפגעה בקשישה בת 94 במעבר חצייה בעיר, וגרמה לה לפציעות חמורות. השופטת טל תדמור-זמיר שוכנעה שהולכת הרגל חצתה באור אדום, והנהגת לא הייתה יכולה למנוע את התאונה.
המקרה אירע בשעת צהריים ב-2012 בשדרות רוטשילד. הנהגת נסעה בנתיב השמאלי מתוך שניים ופגעה בקשישה שבאותו זמן חצתה את הכביש יחד עם המטפלת שלה במעבר חצייה, אשר לפי כתב האישום נראה היטב לעין. בכתב האישום נטען כי הנאשמת נהגה ברשלנות כשלא הבחינה בהולכת הרגל בזמן, ופגעה בה לאחר שהספיקה לעבור כחמישה מטרים.
כתוצאה מהתאונה לקשישה נגרמו שברים קשים בזרוע. בכתף, בצלעות ובעצם הירך. כתב האישום נגד הנהגת הוגש כמעט חמש שנים לאחר האירוע. בין לבין, הולכת הרגל הלכה לעולמה, ללא קשר לחבלותיה מהתאונה. טענתה העיקרית של הנאשמת הייתה שאינה אחראית לתאונה, מאחר שהיא נסעה באור ירוק בעוד שהמנוחה והמטפלת חצו ברמזור אדום, ולכן מדובר בתאונה בלתי נמנעת.
הכרעת הדין כללה בין היתר ניתוח מפורט של עדויות הנאשמת, עדות בוחן התנועה המשטרתי, וכן עדויותיהם של שני עדי ראייה. על סמך כל אלה – ובעיקר העדויות האמינות והניטרליות של עדי הראייה – השופטת תדמור-זמיר שוכנעה שהולכת הרגל חיכתה על ספסל קרוב למעבר החצייה. כשרמזור הולכי הרגל התחלף לירוק היא קמה בעזרת המטפלת, אולם כשהגיעו לשפת הכביש הרמזור כבר התחלף שוב לאדום. למרות זאת, המטפלת "גררה" את המנוחה והאיצה בה לחצות את הכביש, ולאחר שעברו מספר מטרים הגיעה הנאשמת ופגעה בה, ככל הנראה לאחר שרכב לבן בנתיב הימני הסתיר לה את הולכות הרגל.
הנהגת הציגה שתי גרסאות. שעתיים לאחר המקרה, בתחנת המשטרה, היא אמרה שעצרה לפני המעבר והחלה בנסיעה לאחר שהרמזור התחלף לירוק, ואילו מאוחר יותר טענה שכלל לא עצרה אלא הייתה בנסיעה רצופה ואיטית (באור ירוק).
למרות זאת, ובאופן שאינו שכיח, השופטת העדיפה את גרסתה המאוחרת יותר, וזאת לאחר ששוכנעה כי היא הייתה מבולבלת ונסערת מאוד, ומה גם שגרסתה המאוחרת תאמה את דברי העדים ואת הממצאים בזירה – מיקום רכבה וכתמי הדם – שהתאימו יותר לפגיעה בנסיעה רציפה.
בתוך כך השופטת מתחה ביקורת נוקבת על בוחן התנועה, שלא בירר עד תום את סוגיית הרכב הלבן, לא ביצע ניסוי שדה ראייה או שחזור של התאונה מיד לאחריה, התעלם מעדויות עדי הראייה, והתבסס על הנחות שהוכחו כשגויות.
בפסק הדין צוין שעדות הבוחן "הותירה רושם של עדות שאינה מקצועית", והשופטת ציינה כי "הרושם שנותר... הוא שהוא גיבש את מסקנותיו בהתאם לתוצאה שאליה הוא רצה להגיע. קרי, הוא קבע שהנאשמת אחראית לתאונה כבר בהגיעו למקום וטווה סביב הקביעה האמורה את חישוביו ומסקנותיו, תוך התעלמות מראיות מהותיות שהיו לנגד עיניו".
לפי השופטת, מחדלי החקירה "איינו את יכולתה של התביעה להרים את הנטל המוטל עליה בהליך פלילי ולהוכיח, מעבר לספר סביר, כי הנאשמת יכולה הייתה לראות את הולכת הרגל, להגיב בזמן ולמנוע את התאונה. מילים אחרות, לא שוכנעתי כי מדובר בתאונה נמנעת או כי הנאשמת היא שאחראית לה".
