"אני ומשפחתי אמנם מתגוררים בבוורלי הילס, אבל הלב שלי נמצא כל הזמן בארץ", מצהירה דורה קדישה נזריאן, אשת עסקים ופילנתרופית יהודייה שנולדה וגדלה באיראן. אנחנו משוחחות בזום בשעת בוקר שלי, אצלה כמעט חצות. "אם תהיה אזעקה אתנתק, ואחזור לשיחה כשאצא מהממ"ד", אני מודיעה. "בוודאי", היא משיבה. "אדע מתי זה קורה, אם יקרה. אני מחוברת נון-סטופ לאפליקציית התראות ואזעקות, עוברת איתכם מרחוק את מה שאתם עוברים".
ואכן, נזריאן מרבה לבקר בישראל. "חזרתי מישראל לארה"ב ב-6 באוקטובר 2023 בגלל החג, יום לפני שנפתחה מלחמת חרבות ברזל הנוראה", היא מספרת. "איך שנפתחו השמיים חזרתי ונסעתי מיד לעוטף. גם ביוני, במלחמה הקודמת עם איראן, הייתי בארץ, ועכשיו אני רק מחכה שיתאפשר לי להגיע".
נזריאן, אם לשלוש בנות וסבתא לתשעה נכדים, נולדה וגדלה באיראן. כשהייתה בת 17, ב-1979, נמלטה בעקבות המהפכה האסלאמית. היא בתו של יצחק (פרוויז) נזריאן ז"ל, שהיה איש עסקים ישראלי-אמריקני ונחשב בשעתו ליהודי איראני העשיר בעולם. חלקה הגדול של משפחת נזריאן, אחת המשפחות האמידות והמוכרות במחוז לוס אנג'לס בקרב הקהילה האיראנית הבינלאומית, מתגורר בבוורלי הילס.
יש געגועים לאיראן ויש עדיין גם קשר עם אנשים שנמצאים שם, אבל העם האיראני של היום אינו אותו עם שגדלתי איתו. השפה שלהם אחרת, ואני אפילו לא מכירה את הסלנג שלהם
כ-8,000 יהודים ממוצא איראני חיים היום בעיר העשירה, שזכורה מסדרת הטלוויזיה "בוורלי הילס 90210", ומהסרט "אישה יפה", שצולם ברחוב הקניות היוקרתי רודיאו דרייב. יהודי הקהילה ידועים בתמיכתם בישראל ובמקביל בהשפעתם על העיר ועל לוס אנג'לס כולה. אחת ההוכחות לכך התקבלה לפני שנה, כאשר שרונה נזריאן, שגם היא ברחה מאיראן בעקבות המהפכה האסלאמית ב-1979, נבחרה לראשות עיריית בוורלי הילס, ובכך הפכה לראשת העיר היהודייה הראשונה ממוצא איראני בתולדות ארה"ב. "שרונה נשואה לבן דודי", מתגאה נזריאן. "לפניה, ב-2007, נבחר ג'ימי דלשד לראש העיר היהודי הפרסי הראשון של העיר".
אנשי הקהילה האיראנית בלוס אנג'לס בכלל, ובבוורלי הילס בפרט, ידועים כמצליחים ואמידים ביותר. יש לך הסבר לזה?
"איראנג'לס (Irangeles), ככה מכנים אותה, היא קהילה יהודית-פרסית מצליחה ומדהימה. בעיניי, זה נובע מעבודה קשה ומהיצמדות חזקה לערכים כמו משפחה, קהילה וכנות. לרבים מהמהגרים הפרסים, רופאים או עורכי דין שברחו בחטף מאיראן, לא היו תעודות, או שמחסום השפה מנע מהם התמחות או אישור העסקה במקצועותיהם. הם עבדו בעבודות אחרות, כמו מוכרים בחנויות העיר, אבל דאגו שילדיהם יסיימו בתי ספר פרטיים וירכשו השכלה אוניברסיטאית. היום יש בקהילה שלנו יזמים, עורכי דין ורופאים מצליחים. בתוך זה כולנו ממשיכים לשמור על אחדות המשפחה ועל ערכי המסורת היהודית. יש כאן חנויות עם המוצרים שאנחנו מכירים מאיראן, אנחנו מכינים את המאכלים שלנו, בכל שולחן שבת וחג יש שיחות על העבר לצד סיפורים על ההווה, חילופי רעיונות ושיחות על העברת המטה לדור הבא".
מה את זוכרת מאיראן?
"צברתי הרבה חוויות וחברים באיראן, היו חיים רגועים עד אמצע 1978. אז, כשהתחיל באיראן תוהו ובוהו, אבי שלח את אמי ואת שני אחיי, שהיו אז בני 6 ו-10, לישראל. לאחר מכן שלח את אחותי השנייה, שהייתה אז בת 14, ורק הוא ואני נשארנו שם. אזכור תמיד את מה שראיתי שם. את העוצר בלילות, את הטנקים ברחובות. כשהבנו שקורה שם משהו רע ארזנו מזוודה אחת ועזבנו, ומאז כבר לא חזרתי לאיראן. אני זוכרת את הלילה שלפני העזיבה. פתחתי את הכספת הביתית שלנו – אין לי אפילו מושג איך ידעתי את הקוד – ולקחתי את כל המסמכים שהיו בה. בסוף, זה מה שהציל אותנו. ארזתי את מה שנכנס למזוודה ואמרתי שלום לחדר שבו גדלתי. כמה זמן לאחר מכן חזר אבי לאיראן כדי לסייע לישראלים שנשארו שם לצאת מהמדינה. בהמשך אמי חזרה להיות איתו, ואנחנו, הילדים, נשארנו אצל סבתא שלנו ברמת גן. כמה חודשים לאחר מכן, כשהם רצו לחזור סופית לישראל יחד, לא נתנו להם. במקרה, איש המוג'הדין שקיבל את רשימת כל אנשי העסקים שביקשו לצאת מטהרן ועצר בעדם, הכיר את אבי כשעבד אצלו בעסקי הנדל"ן. כשאבי סגר את העסק, הוא נתן לו כסף כדי שיוכל להתחיל את חייו, ובכך למעשה אפשר את יציאת הוריי מאיראן. זה היה נס, כי שבוע לאחר מכן כבר הכניסו את שמות כל המשפחה שלנו לרשימת ההוצאות להורג. עד היום גם שמי מופיע ברשימה".
מה שקורה היום היה חייב לקרות כבר לפני הרבה שנים. אנשי העם האיראני, בטבעם, הם נעימים, שמרנים, לא מראים כעס. חלק מהתרבות שלנו הוא לשמור על הכאב בתוכנו, לא להראות אותו. ככה עברו 47 שנים שבהן הם השתלטו על העם, והאנשים שם אומללים
18 שנה חיית שם. מתגעגעת?
"יש געגועים, ויש עדיין גם קשר עם אנשים שנמצאים שם, אבל העם האיראני של היום אינו אותו עם שגדלתי איתו. השפה שלהם אחרת, ואני אפילו לא מכירה את הסלנג שלהם. טוב לי במקום שבו אני נמצאת היום. אבי לימד אותי להסתכל קדימה, לא להיתקע במחשבות על העבר".
בשיחה עימה חוזרת נזריאן שוב ושוב אל דמותו של אביה, שהתחיל מאפס והגיע בעשר אצבעותיו להיות אחד מעשירי עולם. נזריאן האב, שהתייתם מאביו כשהיה קטן, החל לעבוד בגיל 12 כדי לסייע בפרנסת המשפחה. כנער הוא עבד כמלצר בבסיס צבאי אמריקני, ובגיל 17 נסע לאיטליה כדי לעבור הכשרה במחנה פליטים של הסוכנות היהודית. ב-1948, יומיים לאחר קום המדינה, עלה נזריאן לישראל ולחם במלחמת העצמאות בחטיבה 7. הוא נפצע, אושפז, אך סיים שירות צבאי מלא. לאחר שחרורו שימש נהגה של גולדה מאיר. את עסקיו החל עם רכישת משאית להוביל בה חצץ, ובהמשך רכש משאוית רבות נוספות. ב-1957 הוא חזר לטהרן והצליח שם כקבלן, בזכות שיתוף פעולה עם סולל בונה ועם גופים ישראליים נוספים שפעלו באיראן. ב-1978, עם פרוץ המהפכה האיראנית שהפכה את איראן לרפובליקה אסלאמית טוטליטרית תחת שלטון האייתוללה חומייני, החליט סופית לעזוב ועלה לישראל.
לאחר שעסקיו לא צלחו בישראל היגרה המשפחה ללוס אנג'לס, שם הקים את חברת קוואלקום (Qualcomm). החברה, שהחלה את דרכה בפיתוח טכנולוגיה למעקב אחר משאיות והמשיכה בתכנון רכיבים לתחום תקשורת הנתונים האלחוטית, הפכה לאימפריה. הצלחתו תורגמה לכסף רב, ועסקיו של נזריאן הפכו אותו למוקד השפעה בינלאומי. כיום מתמקדים עסקי המשפחה בקרנות הון סיכון, בפרויקטים גדולים של נדל"ן ובהשקעות בחברות הייטק, במיוחד בסטארטאפים צעירים. לאחר מותו של יצחק ב-2017 המשיך הדור השני את דרכו, כל אחד בתפקידו. נזריאן הבת מתמקדת בפעילות החברתית והפילנתרופית של המשפחה, שמתמקדת בעיקר בחיזוק החברה הישראלית ובחיזוק הקשר עם התפוצות. שני האפיקים המרכזיים של פעילות זו הם "מגבית לוס אנג'לס" – קרן פילנתרופית המתמקדת בקידום חינוך ומדיניות ציבורית ומלגות לסטודנטים – והמרכז להעצמת האזרח (CECI), ארגון א-פוליטי שהמשפחה הקימה בישראל ב-2003 כדי לקדם שיפור וייעול של הממשל בישראל. בשני המיזמים האלה משמשת דורה כנשיאה.
"לאחר השחרור נרשם אבי לטכניון, אבל באותו זמן גם אמו ואחיו עלו לארץ, והוא עזב את הלימודים כדי לפרנס את המשפחה. אבא הבטיח לעצמו שאם אי פעם יהיה לו כסף הוא יעזור למהגרים ולחיילים לקבל השכלה גבוהה, וכך נולדה המגבית לפני כ-35 שנה. עד היום סיפקה הקרן הלוואות ומלגות לכ-16,000 סטודנטים ב-50 מוסדות אקדמיים בישראל ובעולם. בעקבות ה-7 באוקטובר הקמנו קרן חירום שמסייעת לנפגעי מלחמת חרבות ברזל, בהם משפחות שכולות, אלמנות, פצועי צה"ל, משפחות חטופים, ניצולי הנובה ומפונים. מתחילת המלחמה העניקה הקרן תמיכות כלכליות ישירות בתחומי בריאות ורווחה בסך כ-10 מיליון שקל. אני נמצאת בקשר ישיר עם חלק גדול מאלו שהמגבית מסייעת להם, כמו עם רס"ן יהונתן ערמוני מבית חורון, שנפצע קשה בינואר 2024 בקרבות בעזה".
ערמוני, שאחיו הקטן אבשלום ערמוני נהרג בתאונת אימונים ב-2017 בעת ששימש קצין בחיל התותחנים, נפגע בראשו, איבד את ראייתו ואת ידו וספג פגיעה מורכבת בידו השנייה. מיד לאחר הפציעה הקשה הטיסה נזריאן לארץ את פרופ' דיוויד קולבר מלוס אנג'לס, במימון קרן מגבית. קולבר, אחד הכירורגים האורתופדיים הטובים בעולם, ניתח את ערמוני והשתיל לו מפרקים ביולוגיים בטכנולוגיה שהוא עצמו פיתח. "ההתאוששות של ערמוני הייתה מדהימה", היא מספרת בדמעות. "אחד הרגעים המרגשים בחיי היה כששמעתי שהוא עומד להינשא לבת זוגו, אותה הכיר לאחר הפציעה".
בואי נתמקד במרכז להעצמת האזרח. האם זה לא נאיבי מעט לחשוב שתצליחו לשפר את הממשל בישראל?
"אנחנו נמצאים בקשר שוטף עם משרדי הממשלה. מצד אחד מבקרים אותם בלי חשש, מציגים להם את הכשלים שלהם בתפקוד, אבל גם עובדים מולם כדי לשפר ולהפוך את המערכת ליעילה יותר לטובת האזרחים. אנחנו בודקים אילו הצהרות היו, מה בוצע, מה לא בוצע ולמה. בישראל המרחק בין השלטון לאזרח הוא עצום. אנחנו רוצים לייצג את האזרח מול מוסדות השלטון, כך שהוא יוכל ליהנות מכל אותן ההחלטות שהשלטון קיבל – וזה קורה".
יש מטרה מאחדת בין קרן מגבית לבין המרכז?
"שניהם ממוקמים בממשק שבין כסף אמריקני לבירוקרטיה ישראלית, ובשניהם אנו מנסים למצוא את הפרצות כדי לסייע לאלו שנופלים בין הכיסאות. חשוב לי להדגיש - אני לא שולחת צ'ק מרחוק ומבקשת שישימו שלט בבית חולים או באוניברסיטה על שם המשפחה, זו לא המטרה שלנו. אני נמצאת בארץ המון, מבינה איפה כאבי הבטן של הישראלים ודואגת ישירות למי שנפגע באמצעות עבודה ישירה עם משרדי הממשלה. כל דולר שמגיע מלוס אנג'לס מגיע למקרה קצה. אנחנו עובדים למען מדינה יעילה יותר, ולכן אנחנו משקיעים בתחומים שונים כמו כלכלה, בריאות וחינוך".
אני מניחה ששאלו אותך לא אחת איך זה שכציונים בנשמה אתם לא עוברים להתגורר בישראל.
"שאלו, ואני יכולה להבין את השאלה. כשאבי הקים את המרכז להעצמת האזרח אמרו לו, 'אתה יושב בבוורלי הילס, מה פתאום שתגיד לנו איך לנהל את השירות הציבורי כאן?'. לכן, בשלב כלשהו הוא חשב שאולי באמת צריך לעבור ולגור בדימונה, אבל בסוף נשארנו כאן. לאחר מותו, כשעשינו טיול בת מצווה לאחיינית שלי, הראיתי לאמי את דימונה, ואמא אמרה: 'לאן שהוא היה הולך הייתי הולכת איתו'. אבי הזריק לנו לדם ציונות. הקשר שלנו עם המדינה הוא מתוך אהבה, ולא בגלל שאנחנו חייבים לעזור. יתרה מזאת, אנחנו מרגישים בגולה את הצורך של ישראל אולי יותר מהישראלים שחיים בארץ. בחיים שלי אני מקפידה על איזון בין המשפחה, העסקים והאחריות כלפי ישראל, שהיא המדינה והבית שלי. אני חייבת להמשיך לשמור על המדינה ורוצה גם לתת דוגמה לבנות ולנכדים שלי – הם הדור השלישי שימשיכו בעשייה הזו. כשהנכד שלי בן ה-10 הגיע בשנה שעברה לאירוע גאלה של מגבית, הוא תרם את דמי הכיס שלו למטרה".
כיצד את מתייחסת למלחמה הנוכחית?
"מה שקורה היום היה חייב לקרות כבר לפני הרבה שנים. אנשי העם האיראני, בטבעם, הם נעימים, שמרנים, לא מראים כעס. חלק מהתרבות שלנו הוא לשמור על הכאב בתוכנו, לא להראות אותו. ככה עברו 47 שנים שבהן הם השתלטו על העם, והאנשים שם אומללים. זורקים סטודנטים מהאוניברסיטה דרך מרפסות כדי שאנשים יראו שאסור לדבר, אנסו ועיוורו אחיות בבתי חולים, אף אחד בעולם לא מדבר על זה. נרצחו מעל 40,000 אנשים (זה מספר שאנחנו יודעים בוודאות), והעולם שותק. אני מקווה שיהיה ניצחון לעם, ושהם יוכלו להגיע סופסוף לחירות, לדמוקרטיה ולשלום".
איפה קולו של העם באמריקה?
"לצערי, האמריקנים מרגישים שאם ידברו על הזוועות שמתרחשות באיראן, על ההרוגים, זה יחזק את טראמפ ויצדיק את המלחמה שיצא אליה – אז לא מדברים על איראן. גם כל ארגוני זכויות האדם שותקים מאותה סיבה בדיוק".
איך את מעריכה שזה יסתיים?
"מלחמה היא דבר מכוער והיא פוגעת בהרבה אנשים, אבל אין לנו ברירה, לא רק בשביל ישראל אלא כדי שיהיה שלום בכל העולם. אני מקווה שהמשטר יתחלף, שיהיה שינוי ויבוא שלום במזרח התיכון. אנחנו חייבים קצת שקט גם בדור שלנו, ויש לנו אחריות ליצור עולם טוב יותר לילדים ולנכדים שלנו".
אנחנו חוגגים השבוע את חג הפסח. את חושבת ומרגישה שאנחנו בני חורין – כבני אדם, כאומה, כנשים?
"חירות היא לא דבר שמגישים על מגש הכסף, זה משהו שצריכים להילחם עליו. אם אדם באמת רוצה למצוא את החופש שלו, הוא חייב להילחם לשם הגשת המטרה. כיהודים בכלל ובמדינת ישראל בפרט, אי אפשר לישון עם שתי עיניים עצומות לגמרי כי אף אחד לא שומר עלינו, רק אנחנו. לגבי נשים – גדלתי כבת בין שלוש אחיות, ואני אם לשלוש בנות. נשים הן כמו תמנון. אנחנו מנהלות, אמהות, נשות עסקים. כבר דורות שאנחנו מתמרנות בין דיפלומטיה, פוליטיקה וכוח כדי להביא לאיזון בין התחומים השונים בחיינו. אנחנו מצליחות בכך בזכות תפיסה הרבה יותר רגישה ומכילה משל הגברים, בזכות שילוב שבין חוכמה לאינטואיציה חזקה, לעומת הגברים שמחפשים, ברוב הפעמים, בעיקר את הכוח. לכן מוצאים יותר ויותר נשים בעמדות השפעה, ומספרן ילך ויגדל".
