חודש למלחמת "חרבות ברזל", ומפוני המלחמה מהדרום עדיין מנסים לעכל את האירועים ולחשוב על הימים הבאים. בעוד המדינה החליטה על הקמת מינהלת ייעודית למשימה, ורשות מקרקעי ישראל (רמ"י) ומינהל התכנון ביצעו מיפוי ראשוני ומנסים לסייע, עולים עוד רעיונות גם ממקומות אחרים בענף הנדל"ן.
כיוון אחד להצעה לפתרון מגיע ממזכ"ל תנועת כפרי האיחוד החקלאי, עו"ד דודו קוכמן, שפנה לשר הבינוי והשיכון, יצחק גולדקנופף, בהצעה להסב מבנים חקלאיים לטובת מגורים בחלקות א' של החקלאים (שם מצויים מבני מגורים ומבני עזר לחקלאות), ולהשמישם באופן זמני, כלומר לבצע בהם שימוש חורג.
במכתבו מציין עו"ד קוכמן כי המרחב הכפרי יכול להיות רתום ולסייע לצמצום מצוקת הדיור הנוכחית, זאת כפי שנעשה בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת, עת הגיעו לישראל רבבות עולים חדשים. לדבריו, לא מדובר רק על קהילות קיבוצים שלמות אלא על אוכלוסיות שונות ממגוון ישובים עירוניים והתיישבותיים אחרים שפונו מביתם, שאין להם כיום פתרון והם מתגוררים בימים אלה בבתי מלון.
לדבריו, "בשנות ה-90 היה זה שר השיכון דאז, אריאל שרון ז"ל, שהבין את גודל השעה והוביל להוראת שעה של משרד הפנים מחד ולהחלטות מיוחדות של מועצת מקרקעי ישראל מאידך, שאפשרו את הקמתם או הסבתם של מבנים למגורים". הוא מוסיף כי בדרך זו ניתן מענה זמני לאלפי משפחות. עוד מציין קוכמן כי התקנת תקנות בעניין יאפשרו בפרק זמן קצר לייצר אלפי פתרונות דיור נוספים לצמצום המצוקה הנוכחית, שכוללים גם מעטפת של קהילות שיודעות להכיל את האירוע ולסייע לנקלטים.
"בשנות ה-90 הותקנה הוראת שעה ל-5 שנים שהוארכה בהמשך ל-10 שנים נוספות, ואפשרה להסב אלפי מבנים חקלאיים, לולים, מחסנים, מבני תעשייה ואחרים לטובת מגורים. היו חקלאים שקיבלו מענק מחברות משכנות כדי לעשות זאת", הוא אומר. "מדובר בעשרות אלפי מבנים שחלקם אינם בשימוש וכבר כיום ניתן להסב אותם, כאשר על פי התקנות שיש לתקן, ניתן לחייב את החקלאים להחזירם לשימוש הקודם או להשמיש למגורי קבע בתום התקופה".
מרמ"י נמסר בתגובה: "רמ"י פועלת ישירות מול היישובים, המועצות והמשרדים הרלוונטיים כדי לתת פתרונות לטווח הקצר והארוך, אשר יביאו לשיקום ושגשוג חבל תקומה. צר לנו שישנם גורמים המנסים לנצל את המצוקה הקשה ומציעים פתרונות שמטרתם שינוי סטטוס נכסיהם, וכדרך להתחמק מתשלום ומהוראות חוק התכנון והבנייה".
ממינהל התכנון במשרד הפנים נמסר בתגובה: "לגבי קהילות הקיבוצים, תפיסת הפתרון היא לתת מענה לצרכי הקהילות בהתאם להעדפות של הקהילות, בשיתוף עם מנהלת התקומה שמונתה על ידי הממשלה לנהל את שיקום העוטף".
"המדינה צריכה לתת לראשי המועצות את הכוח לשקם"
ענבר וייס, סמנכ"לית תכנון בחברת אפריקה ישראל מגורים ולשעבר מהנדסת עיריית בית שמש, סבורה שעוד לפני הניסיונות להשיב על השאלות היכן יתגוררו התושבים המפונים, צריך להבין את הצרכים של הקהילות הללו. "המדינה בהתחלה רצה לפתרונות שכבר ראינו כאן באירועים אחרים – קרווילות למשל. אבל התעוררו נגד הפתרון הזה התנגדויות מכל מיני כיוונים, גם מהאקדמיה, גם מאדריכלים, גם מצד מינהל התכנון וגם חלק מהיישובים שסומנו ככאלו שאולי יהיו רלוונטיים לאירוח המפונים", היא אומרת.
לדבריה, "היום כבר מבינים שהפתרון ההכרחי הרבה יותר מורכב מלרכוש ולהציב כמה קרווילות. אנחנו מסתכלים על אוכלוסיות שונות של מפונים, גילאים שונים, קיבוצים חזקים יותר או פחות, והמדינה מתחילה להבין שצריך סל מגוון יותר של פתרונות, שיהיה מורכב בסופו של דבר גם מקרווילות אבל גם מדירות ביישובים עירוניים, בקיבוצים ועוד. אבל כדי להגיע לפתרונות הנכונים ביותר עבור כל קהילה, צריך לתת את המושכות למי שמכיר הכי טוב את האנשים, את המורכבות ואת ההשלכות".
ענבר וויס, סמנכ"לית תכנון בחברת אפריקה מגורים צילום: ענבל מרמרי"אני מתכוונת לראשי המועצות", ממשיכה וייס, "השלטון המקומי מכיר הכי טוב את השטח, יותר מהשלטון המרכזי. יש כאן ראשי מועצות מדהימים, והמדינה צריכה לתת להם את הכלים התקציביים ואת החופש לעבוד. יש להם את האינטרס הכי חזק להחזיר את כולם הביתה, הם רוצים את הנגב והעוטף שוקקים וחיים. צוותים שיורכבו מראשי המועצות ומהנדסי המועצות שמכירים את השטח והצרכים יוכלו לתת את המענה המיטבי".
במקביל, היא סבורה שפתרון נוסף מצוי בקיצור הבירוקרטיה. "לפני המלחמה התחילו לדבר על חוק תכנון ובנייה חדש. היום זה נראה היסטוריה רחוקה. עכשיו במצב חירום, הצורך בגמישות עולה. פתאום יש פתרונות של מהלכים ללא היתר וללא תוכנית. אולי כל אלה צריכים להוביל למחשבות מחדש על סוגיות מורכבות בעולם התכנון בהמשך, וצריך לפתוח את הראש כבר עכשיו".
