ועדת הערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) בחיפה קיבלה לאחרונה ערעור שהגיש הלום קרב על החלטת משרד הביטחון שלא להכיר בקשר שבין מצבו לבין אירועים טראומתיים שחווה לפני 42 שנה כלוחם במבצע ליטני, בהם הריגה בשוגג של חברו לפלוגה. חברי הוועדה קבעו שאין לזקוף לרעתו את הקושי לחשוף את סגור ליבו בתקופה שבה לא הייתה מודעות גבוהה לתופעה. "בושה ורצון 'לקבור' את הקשיים הנפשיים הינם חזון נפרץ אצל פגועי נפש רבים", נכתב בפסק הדין.
קצין התגמולים במשרד הביטחון התעקש שהמערער (בן 62) לא הלום קרב אף שעוד ב-1993 קבעה היחידה לתגובות קרב כי הוא סובל מפוסט-טראומה כתוצאה מהאירועים במבצע. בהחלטה שדחתה ב-2017 את בקשתו להכיר בו כנכה צה"ל נקבע על סמך חוות דעת פסיכיאטרית כי מצבו הנפשי נגרם עקב עדות לתאונת דרכים שאירעה ב-2013 ובה נהרג חייל.
בערעור שהגיש על ההחלטה באמצעות עוה"ד שלמה צפורי ועירית צפורי הוא טען כי המצוקה הנפשית החלה לאחר מבצע ליטני. הוא סיפר על שלושה אירועים מרכזיים שהותירו אותו מצולק: הרג שבויים, התהפכות נגמ"ש שאחריה שניים מחבריו מתו לו בידיים, ואירוע קשה מנשוא שהתרחש כשהוקפצו למארב ובו הרג בשוגג חבר טוב בהוראות המ"פ, שהיה בטוח שמדובר במחבל.
גרסתו נתמכה בתצהיר של מפקדים וחברים ששירתו עמו ובעדות של אחותו הגדולה על השינוי באופיו בתקופת השירות. בנוסף צורפה חוות דעת פסיכיאטרית שלפיה המערער סובל מזה כ-40 שנה מפוסט טראומה.
למרות זאת, עו"ד יסמין אבו סיף אבו פול מפרלקיטות מחוז חיפה טענה שהטראומה לא קשורה לשירות הצבאי, וכפי שקבע הפסיכיאטר מטעם קצין התגמולים, עובדה שהמערער המשיך בשירות מילואים פעיל גם לאחר המבצע.
חברי הוועדה בראשות השופט אורי גולדקורן קבעו כי כל אחד מהאירועים שבהם היה מעורב המערער עונה על הקריטריונים הבינלאומיים של נפגעי פוסט-טראומה. בנוסף, הוא הוכיח קשר הדוק בינם לבין התפתחות התסמונת, תוך שהפנו לעדותה הכואבת של אחותו, שסיפרה כי לאחר המבצע הפך אחיה מנער שובב וחברותי לאדם סגור וכבוי.

(צילום: Shutterstock)

הוועדה קיבלה את חוות הדעת מטעמו, שבה צוין כי העובדה שהוא סובל מפלאשבקים מהאירועים מוכיחה שתאונת הדרכים לא רלוונטית. עוד נקבע כי אי אפשר לקבל חוות דעתו של המומחה מטעם קצין התגמולים, לאחר שהסתבר כי התאונה שלה ייחס השפעה גדולה על מצבו הנפשי של המערער לא התרחשה באופן המתואר, לא נהרג בה חייל, והתסמינים הנפשיים הופיעו עוד לפניה.


בפסק הדין צוין כי העובדה שהמערער המשיך לשרת במילואים לא שוללת קשר סיבתי לאירועים: "אין כל דמיון בין התהפכות נגמ"ש וירי על כוחותינו במבצע צבאי בשטח אויב לבין הכנת קפה לחבר'ה במהלך שירות מילואים של בט"ש על גדר המערכת בגבול ירדן".
חברי הוועדה הוסיפו שהעובדה שהמערער פנה לעזרה נפשית שנים לאחר האירועים משום שחש בושה וביקש להדחיק את מצבו לא צריכה לשמש לרעתו: "נזכיר כי 'מבצע ליטני' התרחש חמש שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים, בה לראשונה הוכר הלם קרב כתופעה רווחת בקרב לוחמים".
לפיכך הערעור התקבל. נקבע כי הוכח קשר סיבתי בין הפוסט-טראומה שממנה סובל המערער לבין השירות הצבאי. קצין התגמולים חויב בהוצאות ושכר טרחת עו"ד של 10,000 שקל.