בית משפט השלום בבאר שבע דחה לאחרונה תביעה שהגישה עיריית באר שבע נגד תושב שלטענתה צבר חובות ארנונה ומים בסכום של יותר ממיליון שקל בשנים 2011-2004, שבהן החזיק בחנות בשדרות יעלים בעיר. השופט תומר אורינוב קבע שהתביעה התיישנה מאחר שהוגשה לאחר יותר משבע שנים ממועד היווצרות החוב.
התביעה הוגשה בדצמבר 2020 ובמסגרתה טענה העירייה שרק ביולי 2018 גילתה שאביו של הנתבע רשום כבעלים של החנות. לדבריה, הורי הנתבע נפטרו בתחילת שנות האלפיים, מה שהופך אותו – כיורש יחיד שלהם – לבעל החוב הרלוונטי.
העירייה עתרה להחלת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, המאפשר לדחות את תקופת ההתיישנות למועד שבו התגלתה לה לראשונה עילת התביעה. זאת, מאחר שלטענתה בעל החוב הסתיר ממנה שהוא היורש של הוריו במטרה להתחמק מתשלום מסים.
הוא עצמו טען מנגד שכתנאי להחלת סעיף 8 צריך להוכיח מאמץ כלשהו לגילוי עילת התביעה, בעוד שכאן העירייה לא ביצעה בדיקות פשוטות ביותר לאיתור המחזיק בנכס. הוא אמנם הודה שהחזיק בחנות כמה שנים, אך בנסיבות אלה טען כי התביעה התיישנה.
השופט אורינוב ציין שהחנות מושא התביעה נמכרה לאביו של הנתבע בשנת 1982. על רקע זה יש לבחון אם העירייה יכולה הייתה לגלות לפני יולי 2018 שבנו מחזיק בנכס, שאז יעמוד להגנתה סעיף 8 לחוק ההתיישנות. קביעת השופט הייתה נחרצת: העירייה יכלה גם יכלה לגלות שבהן מחזיק בחנות, הרבה לפני 2018. לדבריו, היא יכלה לבצע אחת מתוך מגוון בדיקות פשוטות שיעלו בחכתה את המידע האקטואלי.
עו"ד ראובן גובריןדן בן אריכך למשל, ציין, העירייה לא הוכיחה שפנתה לבעלי החנויות הסמוכות במטרה לברר מי המחזיק בנכס. כמו כן, במשך 36 שנה לפחות היא לא טרחה לפנות בדרישה לתשלום חוב הארנונה גם לבעלים הקודמים שהחזיקו בחנות עד 1982, או ליורשיהם, אף שהחנות הייתה רשומה על שמם בספרי העירייה.
בהקשר זה תהה השופט כיצד העירייה טוענת ברצינות שהתנהלות הבן הקשתה עליה לגבות את החוב, בעוד שהיא אפילו לא הרימה טלפון למי שרשום אצלה כמחזיק בחנות כדי לעשות זאת.
הוא מתח ביקורת על העירייה שהביאה לעדות מטעמה עובדת שאינה בקיאה בפרטים ושהחלה לעבוד אצלה רק ב-2014. כך למשל, באחת השאלות שנשאלה במטרה לברר אם בוצעו פניות של העירייה בקשר לנכס, השיבה: "יכול להיות שכן או לא. לא יודעת. מה שבטוח – אולי".
בפסק הדין צוין שמגרסת העובדת עלה אמנם שעורך הדין של העירייה ערך בדיקות בקשר לזהות המחזיק בחנות, אולם הוא לא הובא לעדות ופניותיו לרשויות לא הוגשו כראיה. גם ראיות אחרות – כמו מכתב שנשלח למחזיקי החנות או דוחות של פקחים שביקרו בחנות במטרה לאתר את המחזיקים – לא הוצגו. בנסיבות אלה קבע השופט שהעירייה למעשה ויתרה על החוב, והוא התיישן.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
• עו"ד ראובן גוברין עוסק בחוקתי ומנהלי
• הכותב לא ייצג בתיק
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
