בית המשפט למשפחה בתל אביב קבע לאחרונה שהתחייבות בני זוג לתת לבנם העיוור ולכלתם דירה במתנה גוברת על צוואה מאוחרת שערכה האם בערוב ימיה, ובה ביקשה לנשל אותם מהירושה. השופטת סגלית אופק פסקה שההתנערות חסרת תום הלב מההסכם מצדיקה להפעיל את "זעקת ההגינות" ולהכריז על הבן ואשתו, שבינתיים נפרדו, כבעלי הנכס בחלקים שווים.
הבן, בעלה לשעבר של התובעת, הוא עיוור מילדותו. כשהגיע לפרקו ביקשו הוריו להגשים את חלומו - להתחתן ולהביא ילדים לעולם. בנסיבות אלה הם נסעו ב-1987 לברזיל ומצאו שם סטודנטית צעירה למשפטים שהסכימה לעלות ארצה, להתגייר ולהיות רעיה לבנם.
אלא שהסכמתה לא התקבלה ללא תנאים. טרם נישואיהם חתמו השניים בפני פקיד ראשי בסאו פאולו על הצהרה בפורטוגזית, שלפיה יחול ביניהם משטר רכושי של שיתוף בכל שייצבר לאחר החתונה - כולל מתנות וירושות. באוקטובר 2002 נרכשה דירה ונרשמה על-שם הורי הבעל.
ברבות השנים הלך אבי הנתבע לעולמו ואשתו ירשה את רכושו מכוח צוואה. ב-2016 עבר הבן אירוע מוחי שהותיר אותו מוגבל. אלא שדווקא אז, באוגוסט 2018, ערכה האם צוואה שבה העניקה את מלוא עיזבונה - לרבות הדירה מושא ההליך - לבתה, תוך נישול בנה הנכה וכלתה. בהמשך נפרדו בני הזוג.
במאי 2020 הלכה האם לעולמה וכעבור חצי שנה הגישה כלתה את התביעה שבה עתרה להצהיר עליה כבעלת חצי מהדירה, בין היתר מכוח "ההסכם הברזילאי", שאותו לטענתה מילאה באדיקות מעל 30 שנה.
מנגד טענה אחות הבעל שהוריה מעולם לא התחייבו לתת לגיסתה לשעבר דירה במתנה, וגם אם כן - הרי שההתחייבות פקעה עקב התנהגות מחפירה מצדה.
ואולם השופטת אופק קבעה שהמקרה החריג שלפניה מצדיק להפעיל את "זעקת ההגינות" ולהכיר בכלה כבעלת חצי מהדירה, לצד בעלה לשעבר כבעל המחצית השנייה, הגם שהיא נרשמה בטאבו על-שם הוריו. בראש ובראשונה היא הצביעה על "ההסכם הברזילאי", שבו טמונה לדבריה הבטחה מצד הורי הבעל להעניק לבני הזוג לשעבר דירה במתנה.
"במועד השידוך הייתה התובעת בחורה צעירה, סטודנטית למשפטים, אשר נאלצה מן הסתם לוותר על פיתוח קריירה אישית לטובת מעבר למדינה זרה וחיים עם נתבע מבוגר ממנה בתשע שנים, עיוור עם נכות בשיעור 100% וצרכים מיוחדים כנובע ממצבו הרפואי", נכתב.
בעדותה סיפרה האישה שמלכתחילה לא הייתה מסכימה להינשא לבעלה ללא הבטחה לדירה. "בפירוש הבטיחו לי קורת גג, שידאגו לי כבת ושלא תהיה לי דאגה כלשהי, וכמובן שיקנו לנו דירה, שלא תהיה לי שום דאגה כלשהי", סיפרה.
מסקנת השופטת הייתה שבחירת האם בערוב ימיה לנשל את בנה, בעיצומם של הליכים לפירוק נישואיו שיותירו אותו ללא בת זוג שתטפל בו, נעשתה בחוסר תום לב ובמטרה לרוקן מתוכן את ההבטחה להענקת דירה במתנה. לפיכך התביעה התקבלה ונקבע שהבן וגרושתו הם בעלי הדירה בחלקים שווים. אחות הבעל חויבה ב-65 אלף שקל הוצאות משפט.
• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• ב"כ התובעת: עו"ד ד. שיבר
• ב"כ הנתבעת: עו"ד ר. בן-דור
• ב"כ הנתבע: עו"ד א. ג'קמן לדני (אפוטרופא לדין)
• עו"ד אלינור רוזן שוורץ עוסקת בדיני משפחה
• הכותבת לא ייצגה בתיק
• בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של אתר פסקדין
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
