שיעור הבעלות על דירות בקרב משקי הבית בחברה הישראלית זינק בעשור האחרון בכ-32% - מ-60% ב-2013 ל-79% ב-2022. כך עולה ממחקר חדש שמפרסם היום (ב') מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל. המשמעות: בחברה הערבית השתנו דפוסי הדיור וצעירים רבים עוזבים את שיטת המגורים המסורתית בבתי ההורים ופונים לרכישת נכסים.
המחקר, שבחן את השתנות דפוסי הדיור בקרב האוכלוסייה בעשור האחרון על בסיס נוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), התמקד בשלוש צורות מגורים עיקריות: בעלות על דירה, מגורים בשכירות ומגורים בדירה בבעלות קרובי משפחה.
החוקרים, פרופ' בנימין בנטל וד"ר לביב שאמי, אומרים כי מהממצאים עולה שבתוך 10 שנים חלה עלייה איטית בשיעור משקי הבית הגרים בדירה בבעלותם, ובהתאם ירידה מקבילה בשיעור משקי הבית הגרים בשכירות ובדירות של קרובי משפחה.
המחקר מצא שבקרב משקי הבית שנדגמו, שיעורם של אלה שמתגוררים בדירה בבעלותם עלה בהדרגה אך בעקביות מכ-62% בשנת 2013 ל-69% בשנת 2022. מגמה זו לוותה בירידה מקבילה בשיעור השוכרים ובשיעור המתגוררים בדירות השייכות לקרובי משפחה. מגמות אלה מתיישבות עם הגידול הטבעי במספר הנפשות והעלייה בהכנסה של משקי הבית.
שינוי משמעותי במיוחד נרשם, כאמור, בחברה הערבית. בתוך עשור זינק שיעור הבעלות על דירות בקרב משקי הבית שנסקרו מהמגזר הערבי ב-19 נקודות אחוז, מ-60% בשנת 2013 – שיעור נמוך במקצת מזה שאפיין את משקי הבית היהודיים, ל-79% ב-2022 – שיעור הגבוה ב-10 נקודות אחוז מזה שבקרב משקי הבית היהודיים.
במקביל צנח בתקופה זו שיעור המגורים בדירת קרובי משפחה, מ-18% ל-7% בלבד. לדברי החוקרים, ייתכן שתהליך זה משקף שינוי תרבותי וכלכלי בחברה הערבית, של מעבר ממודל מגורים מסורתי בדירה של קרוב משפחה למגורים בדירה בבעלות משק הבית.
ממשיכים לגור בשכירות
לצד השינוי בבעלות על דירה המתרחש לאורך זמן, נתוני הסקר מצביעים על עקביות רבה בבחירת צורות המגורים. בממוצע שנתי, כ-98% מבעלי הדירות וכ-92% מהשוכרים נשארים באותו סטטוס מגורים בשנה שלאחר מכן. כ-62% ממשקי הבית, שדיווחו כי הם מתגוררים בדירה בבעלות קרוב משפחה, המשיכו לגור בה גם בשנת הסקר העוקבת.
גם כאשר משקי הבית עוברים דירה ומשנים את כתובתם, הקשר למסלול המוכר נותר חזק - 71% מבעלי הדירות שעוברים לנכס אחר בבעלותם וכ-69% מהשוכרים עוברים להתגורר בדירה שכורה אחרת. לעומת זאת, רק 9% ממשקי הבית שהתגוררו בדירה בבעלות קרוב משפחה אשר שינו את כתובת המגורים, עברו לדירה אחרת הנמצאת גם היא בבעלות קרוב משפחה. כ-51% מתוך משקי בית אלו ואשר שינו את כתובתם עברו לגור בשכירות.
גורם מרכזי נוסף במחקר הוא הגיל של בעל הדירה. בשנת 2013 היה ייצוג חסר ניכר של בעלי דירות בקרב משקי הבית הצעירים בגילי 20-30, אך עם התבגרותם הצטמצם מאוד ייצוג החסר של קבוצות הגיל הללו בקרב בעלי הדירות. לעומת זאת, ייצוג היתר של משקי הבית בקבוצות הגיל 31-50 בקרב השוכרים, ועוד יותר בקרב מי שמתגוררים בדירה של קרוב משפחה, נותר בעינו. ממצא זה מצביע על נטייתם של הגרים בדירות בבעלות קרוב משפחה להישאר בה.
לדברי החוקרים, לרמת ההכנסה אין השפעה מהותית על שיעורי הבעלות על דירה. עם זאת, בקרב האוכלוסייה היהודית קיים קשר חיובי מסוים בין הכנסה לשיעור הבעלות, המתחזק מעט על פני שנות הסקר. לעומת זאת, בקרב האוכלוסייה הערבית לא נמצא קשר כזה, ושיעורי הבעלות דומים בכל רמות ההכנסה. בשוק השכירות נרשמה עלייה במשקל משקי הבית מהעשירונים הנמוכים והבינוניים בשתי האוכלוסיות בשנים 2021-2022 בהשוואה ל-2014, ככל הנראה בשל עליית מחירי הדירות.
מגורים בדירות של קרובי משפחה אפיינו בשנת 2014 בעיקר את עשירוני ההכנסה הנמוכים, בפרט באוכלוסייה הערבית. אך עם השנים, בקרב הערבים נעלם הקשר בין הכנסה למגורים בדירת קרוב משפחה, בעוד אצל היהודים דווקא גדל חלקם של משקי הבית בעלי ההכנסה הנמוכה בקרב הגרים בדירת קרוב משפחה. משך השהות הממוצע בדירה אחת הוא כ-14.5 שנים, והחציון עומד על כ-14.6 שנים.
השוואה בינלאומית
בהשוואה בינלאומית ניתן לראות כי בארה"ב עמד משך השהות הממוצע בדירה בבעלות בשנת 2022 על 12.3 שנים, נמוך מהשיא של 13.4 שנים שנרשם בשנת 2020. ערים יקרות במיוחד, כמו לוס אנג'לס וסן פרנסיסקו, מאופיינות במשכי שהות ארוכים יותר, העולים על 16 שנים בממוצע. באנגליה, לעומת זאת, משך השהות הממוצע של בעלי בתים בנכסיהם עמד בשנים 2019-2022 על כ-10 שנים בממוצע ובשנים 2015-2018 על כ-9 שנים בממוצע, ככל הנראה על רקע לחצים בשוק המשכנתאות.
המחקר מראה ששיעורי הבעלות על דירות בישראל אינם חריגים ביחס לעולם. בשנת 2023 היה שיעור הבעלות בישראל (כ-71%) דומה מאוד לממוצע במדינות ה-OECD וקרוב לנתונים המדווחים במדינות אנגלו-סקסיות דוגמת ארה"ב (כ-66%), קנדה (כ-70%) ובריטניה (כ-68%).
לעומת זאת, ישראל נבדלת ממדינות שונות במערב אירופה ובמרכזה, שבהן המגורים בשכירות דומיננטיים בהרבה בשל הפיקוח על מחירי השכירות. כך למשל, בגרמניה כ-55% מהאוכלוסייה מתגוררת בשכירות ושיעור הבעלות עומד על כ-41% בלבד, ובאוסטריה שיעור השכירות הוא כ-47%, לעומת שיעור בעלות של כ-45%.
לדברי פרופ' בנימין בנטל, חוקר ראשי וראש תוכנית מדיניות הכלכלה במרכז טאוב, "ממצאי המחקר מראים שמבנה שוק הדיור הישראלי, מבחינת היחס בין בעלות על דירה לשכירות, דומה לממוצע במדינות ה-OECD. עם זאת, במדינות שבהן יש פיקוח הדוק על שוק השכירות שיעורי השכירות גבוהים הרבה יותר. בישראל נראה שלמרות מחירי הדירות הגבוהים משקי בית רבים עדיין מעדיפים להתאמץ ולרכוש דירה, ככל הנראה משום שבעלות על דירה מקנה תחושת ביטחון ויציבות כלכלית ואישית. לאור כל זאת חשוב להשקיע בתכנון מדיניות שתתמקד הן בהורדת מחירי הדירות והן בביסוס שוק יציב של שכירות ארוכת טווח".
"למרות מחירי הדירות הגבוהים, משקי בית רבים עדיין מעדיפים להתאמץ ולרכוש דירה משום שבעלות מקנה תחושת ביטחון ויציבות כלכלית ואישית"
ד"ר לביב שאמי, חוקר בכיר במרכז טאוב, הוסיף: "המחקר חושף שתי מגמות משמעותיות שנוגעות לשוק הדיור בישראל. מצד אחד, משקי בית נוטים לשמר את אופנות הדיור (צורות מגורים – ה.צ) שלהם לאורך זמן. מנגד בולט השינוי בחברה הערבית, שבה חל תהליך מואץ של רכישת דירות, לצד ירידה חדה במגורים בדירות השייכות לקרובי משפחה. מדובר בשינוי מהותי, שכן הוא מאפשר למשקי הבית הללו למנף את בעלותם על הנכס לטובת השקעות בהון פיזי ואנושי".
פורסם לראשונה: 06:00, 11.05.26
