- פרק 46-
1974
אתמול באו אנשים מהטלוויזיה למועדון, לראות אותה. אותם.
אילזה קוראת למקום מועדון. קלוּבּ, ליתר דיוק, והיא כמעט נהנית לראות את נעמי מתרגזת ומתקנת אותה בכל פעם ל"מתנ"ס". מתנ"ס איזו מילה משונה. כמו כל השפה הקשה הזאת, שמזמן כבר ויתרה על כל רצון להתיידד איתה. באו אנשים מהטלוויזיה, כי שמעו שיש בקלוב הזה חוג ריקודים סלוניים למבוגרים, ורצו לבדוק אם זה "שווה כתבה", כמו שאמרו להם. קצת מגוחך לדעתה לכנות את שלושת הצעירים שהגיעו "אנשים מהטלוויזיה". בעיניה הם נראו יותר כשלושה בני נוער מבוסמים מעודף חשיבות עצמית כדרכם של בני הגיל הזה, עם בגדיהם המרושלים ודיבורם המרושל לא פחות. מין מלמול עצל כזה, כאילו אין זה לכבודם להתאמץ ולהזיז את השפתיים כשהם הוגים את המילים החצציות בין כה וכה בשפה הנוראית הזאת. בקושי הצליחה להבין חלקי מילים שהגו, לא באמת לְמה הם התכוונו. מזל שאָדֵלָה, המדריכה, הבינה אותם והסבירה לכל המשתתפים הקבועים בחוג מה הם רוצים. כמוה, גם הם לא הבינו מה שלושת המרושלים מחפשים אצלם.
היא משועשעת מהעניין. לא מבינה למה הם ו"הצופים שלנו", כמו שהתעקשה להגיד הבחורה בשלישייה, בחורה שרוכית וגברית עם קול מאנפף, מתרגשים כל כך מאנשים רוקדים, שכל ייחודם הוא גילם, הקשיש לטעמם של המרושלים.
אפשר לחשוב.
על מה המהומה? המרושלים נעצו בהם עיני עגל נדהמות כשהתחילו לרקוד. כאילו שלא ייתכן שאחרי גיל שבעים וחמש לבני אדם עדיין יש קואורדינציה, שלא לדבר על חוש קצב, גמישות או יכולת תנועה חיננית. כאילו שכל זה הוא עניין גדול שחשוב לעסוק בו.
רק צעירים בני עשרים חושבים שהחיים נגמרים בגיל שישים. בעצם, אולי הם סבורים שהחיים נגמרים בגיל חמישים. מה הם מבינים.
מאיר, הפרטנר שלה לריקודים, שהוא לא רק רקדן מצוין הוא גם צייר לגמרי לא רע היא ראתה עבודות שלו חרף העובדה שמעולם לא למד ציור או עסק בכך למחייתו ולפני שיצא לגמלאות היה בכלל פקיד בנק בעל עמדה בכירה, אומר שהטלוויזיה עושה מכל דבר "עֵייסק".
אבל הוא דווקא שמַח, אפילו התרגש מעט כשהשלושה, אחרי שהתלחשו ביניהם בפינה, אמרו לאדלה, שמיד הודיעה להם, שיגיעו בשבוע הבא לצלם את חברי החוג בפעולה.
אילזה פחות התרשמה. ביג דיל, אמרה בלבה ופטרה את התכונה והתזזית שאחזו בחבריה לריקוד כמהומה רבה על לא דבר.
אחרי שלוש שנים בארץ אחרת, ארץ למודת טלוויזיה וערוצים, שגם אם המעיטה בצפייה בהם אם אפשר בכלל לכנות את התרשמותה מהטלוויזיה "צפייה", בהיעדר שליטה של ממש בשפת המקום ובהתחשב בראייתה הלקויה בכל זאת עמדה על מנעדם הרחב ועל רדידות מרבית תוכניהם, וחדלה זה מכבר להתפעל מהם ומהשפעתם הרגעית, החולפת.
בכל שבוע בתום החוג, מאיר ואילזה הולכים לבית קפה סמוך לקלוב ושם, על כוס קפה נטול קפאין שלה וספל תה שלו לצד מאפה מתוק כלשהו, הם משוחחים על מה שרקדו השבוע, על חבריהם לריקודים ובעיקר על המצב.
המצב.
עוד ביטוי מקומי ייחודי, שאין לה בשבילו תחליף הולם, שיהיה מנחם, מרגיע, או נעים לאוזן ולמחשבה.
והמצב הנוכחי במדינה, שזה עתה הסתיימה בה מלחמה איומה עוד מלחמה סבוך ושביר. למגוון משברים אילזה התכוננה בטרם שובם לארץ מהשנים בחו"ל, רובם ככולם משפחתיים אישיים. בדמיונה העלתה שלל אפשרויות למשברים, למשל אחד שינבע מהעובדה שמתי עמד לצאת לדרך מקצועית חדשה ועצמאית. האם תחזיותיו הכלכליות הוורודות אכן יתגשמו או ששוב תצטרך לחלץ את השניים הללו מעוד בור כספי?
או החשש המבוסס, על סמך ניסיון העבר שמתי יחזור לסורו, לזרועות מאהבת ישנה או אחת חדשה כלשהי, שהרי כאן, במולדתו ביתו, שבה הוא אינו שליח או נציג מדינה אלא רק אדון לעצמו, כבר הוכיח שוב ושוב שאין לו עכבות. האם שוב תצטרך לשמש קיר מגן תומך לבתה, שבאיוולתה המתחדשת תשוב ותספוג כל פרשייה חדשה, בדיוק כפי שעשתה בעבר? ואולי המשבר בכלל יהיה קשור לדירה החדשה שאליה הגיעו עם שובם וגם לכך הקדישה מחשבה והתכוננה שתתגלה כלא מתאימה, לא נוחה, מרוחקת, מנותקת מהסביבה שהכירו ובה חשו בנוח?
אלא שאף לא אחד מהתרחישים הרבים והשונים שלהם התכוננה, כלל מלחמה מפתיעה, שתפרוץ באמצע יום הכיפורים. לראשונה בחייו היה מתי בבית כשנשמעה האזעקה הראשונה, מכורח נסיבות ניתוקם וחזרתם זה עתה משנים בארץ אחרת. לראשונה מצא עצמו מחוץ למעגל יודעי הסוד, הכוננים והנחוצים. אבל כבר למחרת היום, אחרי אינספור שיחות טלפון, הוא איתר את מדיו באחד הארגזים שטרם נפרקו, מדים שלא לבש זה שלוש שנים, התלבש והלך לדרכו, משאיר מאחוריו שני ילדים מבולבלים שהעברית שבפיהם עדיין התנגנה במבטא זר, אישה תלושה ועצבנית שהתקשתה לשמור על קור רוח וחותנת כבדת ראייה שעדיין היתה זרה בביתה החדש, בית שרק חצי מטבח הותקן בו ותפקד, ארגזים שעדיין היו פזורים בחדריו השונים, בית שעדיין לא היה בית, אלא רק דירה חדשה, לא לגמרי מוכנה לשימוש.
יותר מכול התקשתה אילזה בירידה למקלט בעת אזעקות, ירידה מהירה של שש קומות במדרגות. ולא בגלל המאמץ הגופני שלא היה מאמץ של ממש מבחינתה, שכן היתה בכושר גופני מצוין, בארץ האחרת סיגלה לעצמה שגרה שכללה השתתפות קבועה בשיעורי התעמלות, תנועה וריקוד במועדון הקהילה היהודית המקומית הקושי נבע מראייתה החלקית, הלקויה, שהגבילה אותה עוד יותר בחלל חדר המדרגות האפלולי ממילא, גם כשהוּאר בתאורה שכבתה תכופות, ודאי בהמולת השכנים הדוהרים מטה בפחד ניכר, בלתי מוסתר לעתים קרובות, מהסוג שמדהיר אנשים במסלולם מבלי להתחשב במי שעומד בדרכם.
קטרקט, היתה האבחנה שקיבלה לפני שנים, עוד חודשים לפני הנסיעה, חודשים לפני שהאפשרות לנסיעה בכלל הועלתה באוזניו של מתי, חודשים לפני שהוא לא הצליח לקבל את התפקיד הבא שאליו התאווה.
עולמה חשך עליה אז. מילולית ומטפורית. היא, שכל חייה הסתמכה על מראה עיניה, אם לקריאה וכתיבה, אם לבחינת אנשים או סחורות ואם כדי לבצע או להקפיד על ביצוע כל מלאכה שבאחריותה מהמצאת דוחות כספיים דקדקניים ומפורטים ועד לאפיית עוגה רבת שכבות ורבת טעמים נאלצה במחי אבחנה אחת להסכין עם הטשטוש המתמשך בראייתה, עם הפרטים הנשמטים מהתמונה הלא ברורה, עם השוליים המתערפלים של שדה הראייה, עם משקפיים שאין בהם עוד תועלת.
זאת היתה הסיבה שדווקא היא, שבמשך שנים כה רבות חיפשה דרכים לנסוע מכאן עם משפחתה, היתה זאת שביקשה להישאר כאן כשההזדמנות לצאת המשפחה עלתה.
היא כמובן לא הסבירה כך את הדברים לנעמי ומתי, אבל בדיעבד היא יודעת שמתי הבין. ונעמי לא.
נעמי כבר השתכנעה שהיא תסתדר כאן בהיעדרם. שזה עדיף, כמו שהיא עצמה אמרה להם. שכך יתרגלו סוף סוף לפירוד. נעמי הפתיה הרומנטית. בלהיטותה לראות במסע המנתק הזה הזדמנות לעצב מחדש את נישואיה, לא עצרה לרגע לחשוב על ההיתכנות או המשמעות הכלכלית של המהלך. היא כמו צעירה שנכנסת להיריון ובמחשבה רומנטית, ושמא בחוסר מחשבה אמיתית, מחליטה להביא את הילד לעולם מבלי להקדיש כל מחשבה לשאלה כיצד תכלכל את היָלוּד ואת עצמה, ממה וכיצד יחיו יום אחרי יום חשבה אז אילזה בזעף, שהכריחה את עצמה לנצור.
אולי זאת ההזדמנות שלה לתת להם לעמוד על רגליהם בעצמם או ליפול בעצמם הרהרה אז בינה לבינה, בלי הקביים שהיא תמיד שומרת בצד, ונכונה להושיט.
אלא שמתי, שכמו תמיד ראה גם אצלה דברים שבתה לא ראתה, ידע שלקות הראייה החדשה שלה אינה התזמון הנכון לכפות עליה, בלית ברירה, תרגילי עצמאות במדינתה הזרה לה לנצח. והוא התעקש שהיא תבוא איתם. התעקש באוזניה, פסק באוזני נעמי, ועמד על כך בפני הגורמים שמינו אותו לתפקידו.
לראשונה בחייה טסה במטוס.
לראשונה בחייה הגיעה לארץ האחרת.
לראשונה בפרק חייה שהחל אחרי שעזבה את מולדתה חזרה לגור בבית מידות, באגף נפרד משלה, ולנהל שגרת חיים משוחררת משלל המחויבויות שקיבלה על עצמה בהסכמה, בלית ברירה או בשתיקה, בשנים מאז דרכו רגליה לראשונה על אדמת פלשתינה. החל מניהול משק בית וניהול כספים וכלה בטיפול בילדים.
הארץ האחרת והשליחות ובמידה רבה גם ראייתה הלקויה של אמה אילצו את נעמי להיות עקרת בית הלכה למעשה, אף כי הקפידה להגדיר את עצמה "אשת שליח", תואר שהתהדרה בו כאילו היתה בו ממשות כלשהי מעבר להיותה כינור שני נצחי, רשמי ומרבה בחיוכים למתי לצרכיו, למוזמניו, לאנשים שהוא חפץ ביקרם, לאירועים ששירתו את מטרות עבודתו. מצד שני, הרהרה אז אילזה בחיוך אירוני דק, הרי זאת היתה כל מהותה מיום שנישאה למתי, הרבה לפני שהתהדרה בתואר "אשת שליח".
שלוש השנים בארץ האחרת חלפו במהירות הבזק.
גם שם הרופאים לא ידעו כיצד לטפל בראייתה המיטשטשת, אם כי לעתים התגנב למחשבתה חשד שמא נהגו זהירות מופרזת בקרובת משפחתו של השליח החשוב שהוא גם דוקטור לרפואה, שכה ביקשו להרשימו. מילא. גם בראייה מוגבלת ומצטמצמת מיצתה כל רגע מהחירות החדשה שנפלה בחלקה בארץ האחרת.
כתום שלוש שנים בדיוק כפי שהעידו החותמות בדרכונה שבו לכאן.
לדירה חדשה. לסביבה חדשה. למלחמה חדשה. למציאות נשברת, חדשה.
לפעמים חולף בה הרהור שהשבר במדינה שהיא עוקבת אחרי התגבשותה צמיחתה השתנותה מיום שהוקמה ולמעשה עוד קודם לכן, שהשבר הזה, המתאחה לאט, מעט ואחרת, מהווה מעין מכנה משותף המגשר על פערים שקיימים בינה לבין מאיר, בינה לבין כל שאר חבריה לקלוב ולריקודים.
חבריה החדשים.
אם סיגלה לעצמה יכולת חדשה בארץ האחרת, הרי שזאת היכולת להתיידד בקלות בלתי מחייבת עם אנשים חדשים סביב עניין כלשהו, גם אם יחיד, זמני וחולף. ידידות שטחית, קלילה, קלה. נטולת עומק של ממש, שלרוב גם מתפוגגת בסיומו של טיול, מחוץ לאולם שיעורי ההתעמלות או בתום סדרת קונצרטים. ובאופן מפתיע, אילזה גילתה שהידידות המרפרפת הזאת נוחה לה, הולמת את מידותיה. כך היא אינה נקשרת לעומק, אינה מאבדת אנוּשׁוֹת, אינה מחויבת עד דק, אינה מצרה על הבדלים בלתי מחיקים. אינה חסרה דבר כשהקשר נגמר.
כך גם עם מאיר. רקדן מצוין, ללא צל של ספק. וצייר בהחלט ראוי, הרי ראתה ככל שהיא רואה בעצמה. גם בענייני כספים מצאו שפה משותפת, שכן תחום מומחיותו בימיו כבנקאי היה השקעות. כבר העניק לה עצה או שתיים מועילות שיישמה בחשבונותיה.
מגינוניו הפולניים במפגיע כמעט, היא מתעלמת בקלות. אחרי ככלות הכול ולמרות כל שנותיו באוסטריה, גם ליאון היה פולני ביסודו. אבל בנבדל מליאון, שבעזרת כישרונו לשפות אימץ והטמיע בעצמו את הגרמנית האוסטרית יחד עם אזרחותו האוסטרית, הגרמנית בפיו של מאיר גולשת לא אחת ליידיש השנואה עליה.
אבל היא מחרישה. כזאת היא ידידות בלתי מחייבת.
וכך גם בשיחתם השבועית, שבה הם מנתחים את המצב מנקודת מבטם הבוגרת, המצולקת מחיים ומלחמות, כאן ושם.
כן, גם מאיר איבד בני משפחה רבים, רבים מדי, שם. הוא עצמו, כך סיפר לה, השכיל להגיע לכאן מבעוד מועד. בני משפחתו חשבו אז שהוא יצא מדעתו כשהודיע להם שהוא נוסע לפלשתינה.
הסיפור המוכר. הכאוב.
את אשתו איבד מאיר לפני כשנתיים. יום אחד היא הלכה לישון שנת צהריים ופשוט לא קמה, כך סיפר והוסיף בשחוק מריר אך מלא הקלה, שהוא עצמו כמובן לא היה בבית באותה שעה, שכן הוא לעולם אינו נח בצהריים.
לפעמים היא חושבת על אופייה המתעתע של ידידות כְּזוֹ שלהם: מצד אחד, הם אינם נוהגים להתראות או להתקשר זה לזה מחוץ לימי החוג ומצד אחר, בשיחותיהם הם מדברים בגילוי מוחלט על כל נושא שצץ ועולה. דעתם על גולדה. על דיין. ועל הברנש המוחה, מוטי אשכנזי. על המצב הכלכלי. על ילדיהם שעסוקים בעצמם. על המלחמה. על בגידת הגוף לקות הראייה שלה, השמיעה הנחלשת שלו.
ועכשיו הטלוויזיה. מאיר נלהב, אילזה שוות נפש. "כולם יראו אותנו," הוא אומר לה.
"אז מה," היא משיבה ולוגמת מהקפה בנחת. הוא לא מספיק חם לטעמה. הוא אף פעם לא מספיק חם לטעמה בבית הקפה הזה, אבל היא כבר אינה מתלוננת או מבקשת מראש שיגישו לה אותו חם במיוחד כי אין בכך כל תועלת. הוא מגיע תמיד באותה טמפרטורה, לא מספיק חם לטעמה.
"את יודעת כמה אנשים היו רוצים להופיע בטלוויזיה?" הוא שואל ומוחץ במזלג את פירורי העוגה בצלחתו.
"מה אכפת לי אם יראו אותי בטלוויזיה," היא שואלת בחיוך קטן. "מישהו יזמין אותי להשתתף בסרט כי יראו אותי כמה שניות רוקדת בקלוב, באיזו כתבה בטלוויזיה? לא נכון? אז מה יצא לי מזה? אפילו הנחה בסופרמרקט לא אקבל מזה," היא פוסקת, מרוצה מהקו הלוגי שהציגה.
מאיר שותק מולה ובינו לבינו תוהה כיצד ייתכן שאישה מלאה בכל כך הרבה אש, מסוגלת להיות כל כך שלווה, כמעט אדישה, ורגועה.
כעבור שבוע אכן מגיע צוות טלוויזיה למתנ"ס. כשמשתתפי החוג מגיעים, אוחזת ברובם התרגשות למראה אנשי הצוות הרבים שרוחשים סביב. הצלם המזוקן והמקליטה גבוהת הקומה, הכתבת המוכרת להם מהמרקע, האישה החמושה בשלל מברשות איפור וחגוּרה בסינר רב תאים ומוצרים, ושלושת המרושלים שביקרו אותם שבוע קודם לכן, אשר שניים מהם מכוונים פנסי תאורה ומסתובבים ברוב עסק. המאפרת מפדרת את פניה של אדלה ומשדלת אותה לשפתון אדום עז רגע לפני שהכתבת פונה אליה בחיוך רחב מדי, ושואלת אותה בהשתאות מזויפת על החוג ומשתתפיו.
בחצי אוזן, בעודה נועלת את נעלי הריקוד שלה ומיטיבה את שמלתה, אילזה שומעת את אדלה מונה אותה ואת מאיר בין תלמידיה המצטיינים.
מאיר ודאי ישמח. היא רק מקווה שלא ידרוך עליה מרוב שמחה נרגשת בזמן הריקוד.
למורת רוחה של אילזה, השיעור מתחיל באיחור בגלל ההכנות לצילום. המשכו מתנהל בעצלתיים ובהפסקות. שום דמיון לשיעור רגיל בחוג. "בואו נעשה את זה שוב," צוהלת אדלה במאור פנים כשהכתבת לוחשת על אוזנה שזה מבוקשה.
אילזה מציצה בשעונה. אם הם ימשיכו לבזבז ככה זמן, היא תצטרך לאכזב את מאיר ולוותר על מפגשם השבועי. עליה להגיע בחזרה הביתה מבעוד מועד כדי להתכונן ליציאה בערב לקונצרט. עליה להגיע לדירה החדשה, שהיא עדיין לא מכנה אותה בית, להחליף בגדים ואז לחזור העירה באוטובוס. הריחוק של הדירה החדשה מלב העיר, מכל המקומות שהפכה בעבר לעוגני שפיות בשגרת חייה, מקשה עליה ומכריח אותה לבזבז זמן רב, רב מדי, בנסיעות באוטובוסים. היא לא תוכל להתעכב, פן תאחר.
החוג מסתיים באיחור של שעה. מאיר מקבל באכזבה אבל בהבנה את התנצלותה על כך שעליה ללכת. הוא מזכיר לה שוב להביא לו בשבוע הבא תמונת פורטרט עכשווית שלה.
הוא רוצה לצייר אותה.
המחווה מחמיאה לה אבל גם מעוררת בה מידה של מבוכה משועשעת. אמנם בבית האחוזה בפרוור של וינה נתלו דיוקנאות מצוירים של בני המשפחה, אבל זאת נראתה לה כבר אז, בצעירותה, מסורת מיושנת, ובכל מקרה ראויה רק לאנשים באמת יפי תואר. והיא מעולם לא התבלבלה לחשוב שהיא כזאת.
כעבור חודש מישהו מספר לנעמי שאמה כיכבה בכתבה בטלוויזיה על חוג ריקודים של קשישים. "היית בטלוויזיה ולא סיפרת לי?" היא שואלת את אילזה בחיוך מזלזל קלות.
"שכחתי מזה," משיבה אילזה בשוויון נפש.
"איך שכחת?" מתעקשת נעמי, "אמרו לי שהיית סטארית, רקדת גם עם בן זוג וגם קטע סולו."
אילזה נועצת בה מבט חד. "אז מה בדיוק מפתיע אותך? שצילמו אותי? שאני רוקדת? שאני רוקדת טוב? שהייתי הסטארית?"
מחלון חדרה בדירה החדשה נשקפים פרדסים, במקום הים שמילא את חלונה בדירה הישנה. הפרדס נחמד, לפעמים אפילו ממלא את האוויר בניחוח הדרים נעים שמזכיר לה את ביתה הראשון כאן. אבל אילזה אינה משלה את עצמה. בשעה שהים סיפק לה נחמה ושלווה מתמשכת בהיותו אינסופי ותמידי, היא יודעת שהפרדס הוא פיצוי זמני. היא יודעת שזמנו קצוב. הרי גם היא עצמה, כאשת עסקים, היתה מורידה ללא היסוס גרזן כורתים על הפרדס ששתול כאי בלב שכונות המתגבהות סביבו, והופכת את השטח למכרה זהב נדל"ני פיננסי. היא עוד זוכרת את ההדרים שהיו ונגדעו בזה אחר זה בשכונת מגוריה הראשונה בפלשתינה, שעדיין לא היתה המדינה, עד שנותר רק העץ האחד, היחיד והבודד, בחצר ביתם שבשדרה.
כך או כך, זה היינו הך מבחינתה. היא כבר בקושי מסוגלת להבחין בקווי המתאר של העצים באור יום מלא. בשעת בין ערביים כמו עכשיו, צללי העצים נמזגים בצללי שאר העולם כפי שהוא נגלה בפניה. השבוע ויתרה סופית על כל מאמץ, ושמא העמדת פנים, של קריאה בספר וביקשה מנעמי לעשות לה מנוי לספרייה לעיוורים. מישהו בחוג לריקודים סיפר לאחד החברים האחרים היא לא שאלה בעצמה, רק היתה עדת שמיעה לשיחה שאפשר לשאול שם ספרים מוקלטים בכל מיני שפות ובכללן גם גרמנית. בשבוע הבא תבקש ממאיר להמליץ לה על מכשיר טייפרקורדר שתקנה כדי להקשיב לספרים המוקלטים.
היום לא היה לה לב להעלות את הנושא. כשתעלה אותו, תצטרך להסביר מדוע היא מתעניינת לפתע במכשיר כזה, מה צורך יש לה בו. במילים אחרות, היא תיאלץ לגלות למאיר שלקות הראייה שלה מחמירה, שממטרד היא נהפכת למגבלה. והיום לא יכלה לומר לו זאת.
לא כשהגיש לה בחגיגיות את הדיוקן המצויר שלה, שצייר לפי התצלום שהביאה לו.
כה גאה ונרגש היה, כה מרוצה מעבודתו.
לא נותר לה אלא להתפעל ממה שלא באמת ראתה.
היא ראתה את הריבוע גדל הממדים, מיששה בידיה את מסגרת העץ, זיהתה את הגוונים הכהים של המסגרת והיצירה, שהיתה סוג של רישום.
"חשבתי שזה הכי נכון, הכי נכון להדרת הכבוד שקורנת ממך," הוא הסביר בלהט, כסטודנט המגן על תזה.
"כן, זה בהחלט מרשים," היא אמרה, מטה את ראשה שמאלה וימינה כדי לשכנע אותו בכנות תגובתה.
עכשיו היא מנסה להחליט איפה תבקש ממתי לתלות אותה.
האפשרויות אינן רבות: קיר אחד מתוך ארבעת קירות חדרה מכוסה כולו בארון, ושני הוא קיר החלונות הגדולים לשמחתה אשר פונים למרפסת שמעברה הפרדסים. מתי ונעמי כמעט שאינם מנצלים את המרפסת, ועל כן תריסיה אינם מוגפים לעולם ואין איש או דבר שמסתירים לה את הנוף.
על אחד משני הקירות הנותרים כבר תלויות שתי תמונות, והאחרון הוא הקיר שבו קבועה דלת הכניסה.
אילזה נאנחת, הציור הממוסגר בידיה. מעולם לא הצטיינה במיוחד בעיצוב פנים. תמיד העדיפה להטיל את המשימה על אנשי מקצוע ולהסתפק בהנחיות לגבי צרכיה מכל חלל נתון והעדפותיה בכל הנוגע לצבעים וכיוצא באלה.
אם להודות על האמת, היא היתה מבכרת לתלות את הציור במסדרון הבית, מקום מעבר שבו מעיפים מבט בתמונות אך לא מרבים להתעכב עליהן. אלא שהמסדרון מלא וגדוש בתצלומים של נעמי ומתי וילדיהם, מנהג שנעמי אימצה בהתלהבות בארץ האחרת, ועל כן גם כל התצלומים הם משם. כאילו שכל הפרצופים המחייכים הם עדות לאושר המשפחה.
שטויות, יודעת אילזה. אלא שמנהרת האושר המדומה הזאת ודאי אינה המקום הנכון לציור שלה, שמאיר צייר לפי הפורטרט שנתנה לו. שהרי נתנה לו תמונת אמת שלה, שאינה מנסה כלל להסתיר את תווי פניה החדים וכל הבעתה אומרת רצינות מפוכחת, ללא בדל של חיוך.
נעמי דופקת על הדלת ופותחת אותה בה בעת.
"מוּטי, בואי לאכול," היא אומרת ועיניה קולטות את מה שבידיה של אילזה.
"קנית תמונה?" היא אומרת בפליאה.
"לא," עונה אילזה ומסובבת את התמונה, כך שפניה אל נעמי. "מאיר, הפרטנר שלי בחוג לריקודים, צייר אותי לפי תמונה שנתתי לו, מסגר ונתן לי את הציור במתנה. אני מתלבטת איפה לתלות אותה," היא אומרת ונועצת עיניים סומות למחצה בנעמי.
נעמי פוסעת צעד קדימה, בוחנת את הציור ונסוגה לאחור. "טוב, צייר גדול הוא לא," היא פוסלת ומשלבת את זרועותיה על חזה.
אילזה מנחשת את התנועה המתגוננת מתריסה של בתה יותר משהיא רואה אותה. "למה את אומרת? אני חושבת שהוא צייר טוב," מחזירה אילזה.
"את?" אומרת נעמי בביטול. "את הרי בקושי רואה, אז מה את יודעת," היא מציצה שוב אל פני אמה הניבטות אליה מתוך המסגרת שבידיה. "כל התמונה כל כך כהה, ואת כזאת חמורת סבר. כמעט... מרתיעה," היא אומרת ומיד דוהרת הלאה. "לא, יותר מזה: מפחידה. אני מקווה שלא חשבת לתלות אותה מחוץ לחדר הזה," היא מוסיפה בנימה עוינת ויוצאת מהחדר.
אילזה לא נעלבת. כבר שנים שהיא אינה נעלבת מבתה. ורק תוהה מפעם לפעם מאין הרוע הזה שלה, הצורך לפגוע גם כשאין שום סיבה או הצדקה. יש גבול עד כמה אפשר לייחס הכול לחוסר ביטחון בסיסי ולרגשי נחיתות המוטמעים לנצח.
ובו ברגע היא מחליטה לתלות את הציור לצד שני האחרים, בקיר שמעל מיטתה.
כעבור כמעט עשרים שנה, אחרי מותה של אילזה, כשנעמי תמהר לפנות את חדרה לטובת שיפוץ שישבור את קירותיו וימחה כל זכר לאמה ולחיים שחיה לידה, בביתה, היא תיקח את ציור הדיוקן ותתלה אותו בסלון הדירה המתחדש. הרתיעה והסלידה ייעלמו, הציור המוקצה יהפוך אחרי מותה של המצוירת לאמנות ראויה להצגה בחלון הראווה של הבית, הסלון.
לתוהים מי האישה עזת המבע והנוכחות שבציור היא תאמר, "זאת? זאת אמא שלי. אחד המחזרים שלה והיו לה הרבה אחרי שאבא שלי נפטר צייר אותה מתמונה. גם הוא, כמו אבא שלי, כמו כל שאר המחזרים שלה, מת שנים לפניה. את כולם היא קברה."
***
היא נכנסת לדירה ושומעת מיד את יפחותיה הקולניות של נעמי עולות מחדר השינה.
ובכן, היא סוף כל סוף גילתה. או חדלה להעמיד פני לא יודעת.
אילזה מבליעה אנחה וניגשת לחדר שלה.
היא יודעת: עכשיו תתחיל המלודרמה, שתימשך ימים, או שבועות, הדרמה שאין דרך לקצרה, ומסלולה ידוע מראש.
נעמי תתעמת עם מתי. מתי יכחיש. נעמי תזעק עד לב השמים. מתי ייעלם לימים כמעט שלמים מהבית. הקטנה, שכבר לא קטנה, תעמוד על המשמר כדי להגן על הפעוט, שכבר אינו פעוט, כי היא יודעת מה צפוי בהמשך: איומים של נעמי על מתי, על האישה האחרת, על עצמה. הדיפות של מתי. לפעמים התערבות חיצונית, כמו סדרת טלפונים מטרידים מצד האישה האחרת או מצדדיה. אלא שהקטנה שגדלה גם יודעת כבר ששום דבר מזה לא יקרה. צריך רק לשרוד את פרק הזמן שיידרש הפעם למיצוי המלודרמה המכוערת הנוכחית.
היא חזקה, הקטנה שגדלה. לא מתלוננת, לא נשברת, לא משתפת איש במתרחש. לא בבית ולא בנפשה.
מזכירה לה את עצמה.
נעמי פותחת בתנועה מהירה אחת את דלת חדרה של אילזה, מבלי לדפוק או להמתין למענה.
היא יחפה, שערה סתור, עיניה אדומות ונפוחות מבכי, חולצתה שמוטה בחלקה מחוץ למכנסיה הבהירים, היא יחפה.
"הוא שוב עשה את זה," היא גועשת בקול יבבני ומתחילה שוב לבכות.
אילזה עוצרת את עצמה מלסטור לה.
"תירגעי," היא אומרת תחת זאת, מגששת על השידה שליד מיטתה ומגישה לנעמי קופסת טישו.
נעמי תולשת טישו מהקופסה בהיסח הדעת ומתחילה להפסיע בחדר. "אני לא מבינה את זה, מה לא עשיתי בשבילו, על מה לא ויתרתי?" היא תובעת מאילזה, אבל לא ממתינה לתשובה. "הכול עשיתי בדיוק כמו שהוא רצה מאז שחזרנו. הבית הוא כמו שהוא רצה, סידרתי לו את הקליניקה כמו שהוא רצה, אני חוסכת הוצאות מזכירה כי אני עושה את העבודה, לא חזרתי למקצוע," היא מקנחת בתרועה את אפה.
"איפה בדיוק חיכו לך?" ממלמלת אילזה בינה לבינה, יודעת שבתה שוב, כמו תמיד ברגעים כאלה, מציגה בעיקר לעצמה את הגרסה המשופרת של המציאות. היא לא חזרה למקצועהּ כי מקצועהּ הוא תחום נזיל, דינמי ומשתנה, שלא דומה עכשיו למה שהיה כשנסעו לפני שנים לארץ האחרת. לא היה לה לאן לחזור.
אבל נעמי, שכבר בוחרת מה להכחיש ומה להדגיש בנרטיב המעוות שהיא יוצרת לעצמה על חייה המעוותים, לא עוצרת אפילו להקשיב, או לשאול מה אמרה ושועטת הלאה. "ולכלבה הזאת אין גבול! את יודעת מי זאת?" היא שוב מפנה פנים זועמות, נפוחות, לאילזה.
"כן," משיבה אילזה בנחת ומחזירה את קופסת הטישו למקומה.
"כן? מה כן?! את ידעת על הסיפור הזה ולא אמרת לי כלום???" צורחת נעמי.
היא שוב יכולה לכעוס על אמה במקום על בעלה או על עצמה.
"אני אולי לא רואה," משיבה אילזה בטון מדוד, "אבל אני לא עיוורת."
"ג'י זס," צועקת נעמי בדרמטיות, "את ראית את השכנה הזונה הזאת נדבקת למתי ולא אמרת כלום???"
היא שוב מתייפחת בקולי קולות.
תחושה של גועל אופפת את אילזה. היא מניחה את ידיה על מותניה, מטה את ראשה הצדה, משחררת אוויר ופוקדת על בתה: "תפסיקי ליילל ברגע זה. אפשר לחשוב שהדמעות שלך עושות רושם על מישהו. ותנמיכי את הקול, הילדים שלך לא צריכים לשמוע את כל הטינופת הזאת, הם בכלל לא צריכים להיות חלק ממלחמת ההתשה הזאת בין שניכם. אתם רוצים לעשות אחד לשני את המוות זה עניינכם, אבל העניין שלכם בלבד. לא של הילדים שלכם וגם לא שלי." עיניה רושפות.
נעמי מפסיקה לייבב ומתחילה לגהק.
"מוּטי," היא פונה בנימת תחנונים לאילזה. "אני צריכה שתיתני לי כסף. אני חייבת לשים עליהם בלש, אני צריכה הוכחות, להראות לבעל האידיוט שלה, להוכיח למתי שלא יעז להגיד לי שאין כלום, שהוא לא שופך עליה כסף שלנו, שלי..." היא שוב על סף בכי.
"אני לא נותנת לך גרוש לשטויות כאלה. זה לזרוק כסף לפח."
"בלש זה כסף לפח?" שואלת נעמי.
"בוודאי. מה יש להוכיח את מה שכולם יודעים? ומה אכפת לך מה בעלה של האישה הזאת יודע או לא. יותר חשוב שכל זה לא ייוודע לילדים שלך, את לא חושבת?"
"ומה עם כל הכסף שלנו שהוא שופך עליה?"
"אז תוציאי גם את הרבה כסף מהחשבון שלכם. תשימי בחשבון אחר. רק שלך."
נעמי נראית מבוהלת. "לא. אני לא יכולה לעשות לו דבר כזה," היא אומרת.
אילזה נוחרת בבוז. "נו, כן. את לא יכולה לעשות לו דבר כזה," היא מדגישה את ה"לו". "אבל את כן יכולה להרשות לו לעשות לך דבר כזה. בסדר גמור, אם זאת הדייסה שאת מבשלת תאכלי אותה."
מיתר פוקע בנעמי. היא לופתת בזעם את זרועה של אילזה. "מה יש לך? אני הבת שלך, למה את לא יכולה לעזור לי כשאני מבקשת?"
"כי זאת לא עזרה בעיני," אומרת אילזה ונועצת את מבטה הסומא למחצה בידה של נעמי, שלא מרפה ממנה.
נעמי ממשיכה לכוון אליה את כל כעסה. "מה אני מבקשת ממך? שתדברי איתו? לא. שתדברי איתה ואלוהים יודע שאת מסוגלת להחדיר פחד מוות בכל אדם גם לא. אני בסך הכול מבקשת ממך קצת כסף ואת את... את, יש לך כסף. מספיק כסף. בעצם הרבה כסף, הרי אין לך כמעט הוצאות, את חיה על חשבוננו כבר שנים! אז מה יקרה לך אם תיתני לי קצת, מה את חושבת שתעשי עם כל הכסף הזה שלך, בשביל מה את צריכה אותו?" היא צועקת בתסכול.
אילזה נושמת עמוק, נועצת את עיניה האפלות בבתה ובתנועה חדה מתנערת מאחיזתה. ידה של נעמי נשמטת ממנה כסמרטוט רטוב.
"וממה את חושבת אני אחיה אחרי שתמותי?" היא שואלת את נעמי בארסיות.
נעמי נובלת מולה.
"וחוץ מזה," היא מוסיפה בקור מקפיא, "זה הכסף שלי, שכבר נתתי לך ולבעלך די והותר ממנו במשך השנים, אלא שאת, כפוית טובה שכמוך, נוטה לשכוח את העובדה הזאת שוב ושוב. אם מישהו חי פה על חשבון מישהו, זה את על חשבוני ולא אני על חשבונך. מיום שנולדת," היא יורקת את המילים. "עכשיו קחי את הדרמה התורנית שלך לחדר אחר. לי אין שום רצון להשתתף בה. ואני יודעת בדיוק איך זה ייגמר."
זה אכן נגמר, כפי שאילזה ידעה וצפתה, כמו תמיד, בפיצוץ הרומן, הפעם אחרי שנעמי פנתה לבעלה של השכנה וסיפרה לו מה עושים אשתו ובעלה.
הרכילאים השכונתיים לא ידעו את נפשם מרוב אושר על הסיפור העסיסי שהתרחש בין קומות הבניין המשותף.
צמד השכנים החל מיד בהליכי גירושים, שהביאו לעזיבתם את הבניין המשותף בסוף אותה שנת לימודים.
נעמי, כהרגלה, בחרה לראות בעובדה שמתי ביכר לשוב הביתה כאילו כלום לא קרה עוד ניצחון שלה.
לבה של אילזה נחמץ שוב בסתר.
והדבר היחיד שאיש לא הביא בחשבון היה העובדה שבתם של השכנה המאהבת ובעלה, שלמדה באותו בית ספר ובאותה שכבה כמו הקטנה שגדלה, תבייש אותה עד סוף שנת הלימודים כבתו של האיש שבגללו הוריה מתגרשים, בתו של האיש שלא רק בגד באשתו, אלא גם פירק את משפחתה.
יחלפו שנים עד שהקטנה שגדלה תספר למישהו מה עוללו לה הרומן של אביה והדרך שבה בחרה אמה להביא לסיומו.
-פרק 47-
עכשיו
אני חושבת על כל הפעמים שהייתי צריכה לכעוס עליך ולא כעסתי.
לפחות לא בגלוי. לא בידיעתך.
אני חושבת על כל הפעמים שיכולתי לכעוס עליך. שהיתה לי סיבה מוצדקת לכעוס, ולא כעסתי.
לפחות לא בגלוי. לא בידיעתך.
אני חושבת על כל הכעס עליך שצברתי ואגרתי במשך שנים, בלי להיות מודעת לו, בלי להוציא. בלי להעלות בכלל בדעתי להוציא.
כי אין טעם.
כי אני יודעת שלא התכוונת.
איך ידעתי דבר כזה? בגיל שש עשרה, שבע עשרה ואחר כך?
האם משום שנולדתי עם המנגנון הדפוק הזה, שממציא תירוצים לכל מי שפוגע בי, בכוונה או שלא?
הוא לא היה יכול לדעת, הוא לא התכוון, זה בכלל לא היה נגדי, הוא בתקופה קשה, הוא במתח, ככה הוא מדבר אל כולם...
טונות של הסברים יש לי, מכל הסוגים.
את כולם כמעט נתתי לעצמי בשמך לאורך השנים.
כשהתפוצץ הרומן עם השכנה והבת שלה הפנתה אלי אצבע משחירה בבית הספר משום שאני הבת שלך, שתקתי את הדיבורים שלה עד שהיא התעייפה. לא משום שבאמת האמנתי שזה לא נוגע לי, ממש לא.
התביישתי.
בזה שאני הבת שלך. בך, שניהלת רומן, ועוד עם שכנה מהקומה למטה, ועוד כזאת שהבת שלה לומדת איתי בשכבה.
קצת קשה להאמין שהצלחת באמת לא לראות שום דבר חריג בסידור הזה.
וגם באמא, שהלכה להלשין לבעל של השכנה, שכנראה באמת לא ידע מכלום עד שאמא זרקה עליו את פצצת הסירחון הזאת. מצד שני, היא לא היתה עושה את הצעד המכוער הזה אם אתה לא היית מתחיל.
התביישתי ושתקתי, מתוך אינסטינקט.
אותו אינסטינקט שאמר לי לא להיכנע לאמא בכל פעם שניסתה לשסות אותי בך כדי שתסיים איזה רומן, שהרי פעם אחת, בפעם האחת שלא הבנתי מה קורה ומה אני עושה כשהייתי בת שתים עשרה זה עבד.
לא נכנעתי. אף פעם. סירבתי לה ושתקתי מולך.
אפילו באותו לילה הזוי, שבו גררה אותי איתה לפתוח לך את דלת הדירה ששימשה לך משרד באותו פרויקט שנגנז כמה חודשים אחר כך, דירה שהתברר ששימשה אותך גם כדירת זיונים עם אותה שכנה ובאותו לילה איכשהו, ננעלתם בתוכה.
לך היתה עזות המצח שלא תיאמן להתקשר אליה, שתבוא עם המפתח ספּייר לפתוח ולחלץ אתכם.
לה היתה עזות המצח שלא תיאמן להכריח אותי להתלוות אליה למסע העוועים החולני הזה.
וכל אותו לילה, ובכל הלילות והימים אחריו, אני שמרתי על שתיקה.
ולעצמי אמרתי שזה בינך לבינה. אני הרי לא צד בדבר.
לא ידעתי לראות שיש עוד צד שנפגע.
לא הבנתי שיכול להיות צד שנפגע גם אם לא באמת השתתף במלחמה.
לא ידעתי שאני צד שנפגע במלחמה הארוכה הזאת ביניכם, מלחמה עקובה מבגידות, האשמות ונקמות.
***
ביסודי לחשו הורים של ילדים אחרים ואני תמיד שמעתי, גם מה שלא כוון לאוזני שאתה חבר בוועד ההורים אבל אף פעם לא בא לישיבות ושזאת ממש חוצפה.
זאת לא חוצפה, אמרתי לעצמי בלב ושתקתי בחוץ. הם לא מבינים כלום, אתה הרי לא יכול לבוא לישיבות כמו הורים אחרים, אתה רופא בצבא, גם הביתה אתה בא נורא מאוחר.
במחשבה הילדית שלי לא היה מקום לאפשרות שאולי יכולת לסרב למינוי המכובד, לוותר עליו כשראית שאינך יכול למלא את התפקיד או לפחות להסביר מראש או בדיעבד כל היעדרות מהישיבות ההן ולא סתם לשים זין על כל הפורום הזה שזה בדיוק מה שעשית. וכמו שאני שמעתי את טפטופי הדברים של אותם מבוגרים, כך שמעו אותם גם הילדים שלהם, וכשהם אהבו לדבר על ולצטט את ההורים שלהם, היו זורקים בידענות של ילדים שלא יודעים כלום שאבא שלי חוצפן.
***
כשאספתי את עצמי מספיק כדי לעשות מה שצריך בשביל לסיים את פיאסקו נישואי ופניתי אליך כנראה בפעם הראשונה, האחרונה והיחידה בחיי שתעזור לי, מה עשית? שלחת אותי לעורך דין שהכרת מאיזה מקום, שהתגלה בכלל כמומחה לתעבורה, שכשל והכשיל אותי בהליך, ואמרת שאתה לא יכול לעזור לי בכסף. נקודה.
אמרת לי את זה מסלון הדירה שקנית למאהבת התורנית.
איתן ואני עד היום מכנים אותה "הדירה שלנו". זאת שאף אחד מאיתנו לא קיבל. גם לא חלק ממנה.
מה את רוצה ממנו, תירצתי לעצמי אז. הוא לא באמת מכיר עורכי דין. הוא התבלבל. הוא לא התכוון להזיק לך, הוא סתם לא ממש התכוון כי כזה הוא. ואין לו כסף, כי הוא עם ההיא עכשיו, ומשלם גם את כל ההוצאות שלו איתה וגם את של אמא, שלא מרפה ומקפידה לעשות לו את המוות, אם לא בשום צורה אחרת אז בכיס.
אני לא מאמינה שריחמתי עליך אז.
והרפיתי. ולא ביקשתי כלום יותר.
ולא כעסתי.
בעצם מתברר שכן כעסתי, אבל בפנים.
ועד שלא הגענו לישורת האחרונה לא ידעתי כמה אני כועסת.
לא ידעתי כמה כעס יש לי בפנים.
כבר כמעט שנה שלמה הוא לא מפסיק לצאת ממני ולא נגמר.
באופן עקום כזה, הדמנציה שלך, זאת שגזלה ממך את עצמך, גם שחררה אותך מהצורך, או האפשרות, לתת לי דין וחשבון על כל משא הכעסים שלי מולך.
כי שאני התחלתי להבין, אתה הפסקת.
כשאני כבר לא יכולתי לשתוק, אתה איבדת את היכולת לדבר לעניין.
כשאני העזתי להגיד, אתה כבר לא ידעת להקשיב.
-פרק 48-
1992
בחודשים האחרונים היא אינה חשה בטוב. לאות כללית ממלאת את איבריה של אילזה, מאטה את צעדיה, מכבידה על לבה.
מאז המלחמה המשונה האחרונה שהתחוללה כאן בשנה שעברה, זאת שכפתה עליה כמו על כל האחרים את מסכות הגומי האיומות ההן, היא אינה מצליחה לחזור לכוחות מלאים.
מסכות הגומי. היא התקשתה בחבישתן, התקשתה בנשימה בתוכן, סלדה מריחן.
ריח של חנק הן העלו באפה. אם לחנק יש ריח.
ריח זיכרונות ממלחמה אחרת, רחוקה, המלחמה הגדולה. המלחמה הראשונה שלה, שחוותה כנערה צעירה, המלחמה שהפגישה אותה לראשונה בחייה עם מוות במשפחה. המלחמה שהיתה אמורה להיות האחרונה. והיתה רק הראשונה.
וגם בה כך שׂחו המבוגרים חרש כשחשבו שהיא אינה שומעת היו מסכות וגז.
היא נאנחת חרש. יותר מדי מלחמות חוותה בימי חייה. העולם, כך נדמה לה, מתקדם כל הזמן, אבל גם דורך במקום. אנשים ממציאים מכשירי פלא, מדבירים מחלות וטסים לירח ובה בעת הם אינם חדלים להילחם זה בזה, לזרוע הרס, להנביט שנאה ולפתח אמצעי הרג והשמדה.
זה מכבר חדלה למנות את המלחמות שהתחוללו בימי חייה. עצם מניינן לבדו עלול להעלות בה הרהורים ומחשבות שהיא מקפידה להימנע מהם, זיכרונות מודחקים היטב, שהיא שומרת הרחק מחוץ לטווח מגע עם שגרת ימיה.
מרגע שחייה סטו ממסלולם בגלל המלחמה ההיא, האיומה מכול, הקפידה תמיד להיישיר מבט קדימה. אל המשך היום, אל המחר. אל מה שצפוי, מה שיבוא, שעשוי לבוא, אפילו אל מה שעלול לבוא.
אף פעם לא אל מה שהיה, או לא היה, מה שכמעט היה או היה יכול להיות.
אבל באחרונה עולים בה הרהורים.
אולי זה הלב, שמתקשה לחזור ולהדביק את מקצבו הרגיל, שהיה תקין לחלוטין לפני מלחמת המסכות השחורות.
אולי האשם הוא במזג האוויר המקצין כאן לכל עבר, עכשיו בְּחורף קר וגשום שמציף רחובות ומזכיר לה נשכחות מאוסות משנותיה הראשונות במקום הזה, חורף קודר ורטוב עד היסוד, שהגיע אחרי קיץ שחון ומתיש במיוחד.
ואולי, כפי שטוענת נעמי בכל ויכוח או מריבה איתה בלא מעט שמחה לאיד, אולי זה גילה המתקדם.
"את זקנה בלה," היא מרימה קול, "את כבר עמוק עמוק בשיבה טובה, את יכולה כבר בשקט למות!"
כן, היא יודעת: בתה סבורה כי מוטב לה למות. ראשית לכול, כי נעמי חושבת שעם לכתה של אילזה ייקל לה. אילזה אינה נעלבת מבתה קצרת הרואי, יודעת היטב שזאת תקוות כָּזב שנעמי מטפחת. נעמי מעולם לא פילסה את דרכה בעולם באמת בכוחות עצמה. בשום שלב בחייה. אילזה תמיד היתה שם מאחור, ברקע, כמקלט, מפלט, משענת בעת הצורך. בין שמדובר היה בהענקת בית מפנק ומותרות קורת גג הולמת, טיפול בילדיה, מימון כספי ובין שמדובר היה בשמירה על יציבותה הנפשית של נעמי בכל פעם שאיימה להתמוטט.
נעמי, יודעת אמה באותה בהירות עניינית שבה היא יודעת בכל רגע נתון מה יתרת חשבונה בבנק, אינה מסוגלת להכיר בכל אלה, כי היא עיוורת לפגמיה שלה, עיוורת לחולשות אופייה, לטעויותיה. עיוורונה זה הוא פגם בסיסי באופייה של נעמי, המלווה אותה ומחליש אותה מילדוּת. פגם אופי שהיתרגם ומיתרגם לאורך שנים לרשת מגן צפופה של הונאה עצמית.
בתה היחידה לא דומה לה כלל. לא בחיצוניותה, על אחת כמה וכמה לא באופייה. תמיד היתה ונותרה שונה ממנה בעליל. גם לאביה המנוח היא אינה דומה כלל ועיקר, מאז ומעולם חסרה את תוויו הנאים, לא ניחנה בקסם אישי דוגמת זה שהיה לו ומעולם לא הפגינה חולמניות כשלו. השד יודע איך לשניהם נולדה בת כזאת.
כשלעצמה, היא אינה סבורה שגילה הוא הגורם לתלאות גופה. ראייתה נפגמה זה מכבר, והיא הולכת ונחלשת בהדרגה כבר שנים. אין בכך שום חדש, גם לא במידת החומרה הרבה שאינה משתנה כבר שנים.
המסמר שהותקן בירכה, הוטמן שם בניתוח שנערך גם הוא לפני כמה וכמה שנים, ולא בשל חולשת עצמותיה אלא בשל רשלנותה של הנהגת שפגעה בה במכוניתה. עוד זמן רב אחרי שהתווסף לה המסמר המשיכה לחולל בחוג לריקודים, והיא ממשיכה לצאת ולבוא כרצונה ובעצמה, לכל מקום שהיא חפצה.
משום כך מרגיזות אותה הערות כמו זאת שהפריח לעומתה רופא המשפחה בקופת החולים, שאליו הלכה לבדיקה שנתית. "סבתא'לה," הוא אמר, מרים את קולו כדרכם של צעירים הסבורים שכל המבוגרים מתקשים בשמיעה. "אין מה לעשות, את כבר לא פרגית."
כאילו גילה כשלעצמו הוא הגורם לחולשתה. חצוף שכמותו. ליאון היה נוזף בו קשות על אמירה כזאת.
ליאון. כבר שנים רבות מספור שהיא אינה מקדישה לו אפילו לא בדל מחשבה, מטוב ועד רע, למעט ביום השנה למותו, כשהיא עולה לקברו כמתחייב.
גם ברגע הזה ההרהור החולף בה אינו נובע מהתרפקות אישית, אלא נוגע להיותו מורה מדריך לרופאים צעירים ומתחילים.
ליאון האדם, האיש הפרטי שהיה בן זוגה, אינו חסר לה כלל ועיקר.
מעולם לא חסַר לה. גם לא בתקופה שלפני ומיד אחרי נישואיהם, גם לא כשנסע לפלשתינה ונדמה היה שלא יתראו יותר לעולם.
גם ה"קָבָלירים" שבאו אחריו כפי שנעמי נהגה לכנותם בזלזול מופגן עמיתיה ידידיה לחוגים השונים שהצטרפה אליהם, לקונצרטים, למפגשי בית הקפה, שמכולם רחקה כשחברתם החלה להעיק עליה או כפי שקרה לא אחת כשהם עזבו את העולם, כולם כאחד אינם חסרים לה.
הגבר היחיד שהיעדרו נותר צלקת שאינה נרפאת בנשמתה, צלקת מוסתרת היטב תחת האלם שגזרה על עצמה מזמן, הוא גוסטב.
גוסטב שלא הצליחה להציל.
גוסטב שאיחרה לפגוש בצעירותה. גוסטב שנפרדה מעליו בטרם עת.
גוסטב שהיא שותקת לנצח.
היא מושכת באפה, מגששת על השולחן אחרי קופסת ממחטות הנייר. פריט בזבזני לטעמה, שהשימוש בו נכפה עליה בעל כורחה. לפני שנים, כששהו בארץ האחרת, הודיעה לה נעמי שהיא מסרבת לכלול בכביסה או לשלוח לגיהוץ את ממחטות האף מבד שבהן נהגה להשתמש, כי "זה לא היגייני". היא לא הותירה לאילזה ברירה אלא לעבור לשימוש בממחטות הנייר, שלמגען מעולם לא התרגלה ואף פעם לא חדלה מלהתלונן עליהן, במיוחד אחרי שגילתה שמתי, בהתקף נוסטלגי לא ברור, חזר בעצמו לשימוש בממחטות מבד לצד ממחטות הנייר. "אני לא מסכימה גם למתי, במקרה היתה לו היום מטפחת בד," נהגה נעמי להיתמם כשאילזה ניסתה לבטל את הגזירה בעילת שמירה על שוויון זכויות. כישלונה היה מוחץ: מסע בלשי בעומק סלי הכביסה לא יכלה לנהל, ובכל פעם שהצביעה על מקרה שבו מתי השתמש בממחטת בד, נתקלה בתגובתה המרגיזה והשקרית של נעמי שמדובר באירוע חד פעמי, שאירע "במקרה".
ועכשיו היא שוב מצוננת ואפה דולף והיא חושדת שקופסת ממחטות הנייר שהוצבה בחדרה היא מהסוג הנחות, שגורם לגירוי בעור אפה הרגיש. הצינון גם הוא מעייף אותה. עודה מתלבטת אם לשכב לנוח מעט או לצאת מחדרה ולשבת בסלון או בפינת האוכל עד לשעת ארוחת הצהריים, נפתחת דלת חדרה בתנופה, ללא כל נקישה מַקדימה, ונעמי עומדת בפתח, ממצמצת בזעף מול אפלולית החדר.
"למה את יושבת בחושך?" היא תובעת.
אילזה מחרישה. היא עייפה מלהסביר לבתה שהאפלולית מקלה עליה, כי ראייתה מוגבלת זה מכבר לצללים ולצלליות בלבד, שלא לדבר על כך שאין שום טעם לבזבז כסף וחשמל בחדרו של מי שבקושי רואה.
"אולי תצאי קצת החוצה? נעים בחוץ ואת יושבת כאן בחדר כבר ימים שלמים."
"גשום בחוץ."
"עכשיו לא."
"אבל עדיין קר."
"ממתי קר לך בישראל? את לא באה ממולדת עם שלג?" מלגלגת נעמי.
"אני מעדיפה להקשיב לספר." אילזה מסרבת להיגרר לקרב הקנטות נוסף, מהסוג שנעמי מגלה אליו חיבה יתרה באחרונה.
"איך שאת רוצה," נעמי מנופפת זרועות בתנועת כניעה מדומה ונסוגה לאחור.
אילזה מתרווחת בכורסה היחידה שבחדרה, מיטיבה את כרית הנוי שמאחוריה. היא עוצמת לרגע את עיניה הכמעט סוּמוֹת. מאחורי מסך עפעפיה היא רואה נופים רחוקים, ירוקים ומנחמים, גן פורח באחוזה המשפחתית ושולי יער שכמעט נושק לה.
היא רואה את המטבח הגדול, את השולחן עצום הממדים שבמרכזו, שעליו היתה סוזי המבשלת לשה בידיה העבות בצק לעוגות שהפליאה לאפות. היא יכולה כמעט להריח את ניחוח מקל הווניל שנשמט לתוך סיר החלב המבעבע קלות, את ריח השמרים המתפיחים את הבצק בקערת חרס לבנה גדולה, מתחת למגבת משובצת באדום לבן, את הבושם המתוק של שוקולד שנמס בסיר קטן שתלוי מעל סיר גדול ממנו, שפוּת על הכירה ומעלה תחת השוקולד אדים ממִסים.
מחברת המתכונים שלה. יש בה גם מתכוני עוגות של סוזי. איפה היא?
עיניה נפקחות, קסם הריח מתפוגג. היא אמנם מריחה משהו מתוק נאפה, אבל אפה הקשוב לניחוחות יודע לאבחן כי העוגה שבתנור ודאי עוד מתכון רב קיצורי דרך ותחליפים מהסוג החביב על נעמי כבר מתחילה להיחרך בשוליה. כשהריח כבר יחניק את חלל המטבח ואת פינת האוכל, נעמי תגיע כדרכה במרוצה ותקלל נמרצות את התנור, את המתכון, את השעון. כל גורם, חוץ מאשר את פיזור דעתה המוחלט בכל הקשור באפייה ובישול. "מלאכות נחוצות אבל לא חשובות, לא מעניינות ושאינן דורשות יותר מדי אינטליגנציה," פטרה פעם תבשיל שהקדיחה.
מה היא מבינה.
כלום, בתחום הזה. ולכן אילזה חוזרת ומזכירה לעצמה שהיא רוצה להעניק את מחברת המתכונים שלה לנכדתה, כדי שלא תיפול בידי נעמי, שעלולה בכלל להשליך אותה מיד לפח האשפה מחוסר עניין או יכולת להתמודד עם המתכונים שבה.
הקטנה, שמזמן כבר גדלה, אמנם אינה יודעת לקרוא גרמנית, אבל היא לא תתקשה למצוא מישהו ששולט בשפה וידע גם לפענח את כתב ידה. אילזה גם משוכנעת שהיא תעשה את זה בגלל העניין שלה בבישול ואפייה, בגלל סקרנותה הכללית ובשל חיבתה הידועה לכל העוגות שאילזה היתה אופה לה בילדותה.
איפה היא, באמת?
כבר ימים רבים מדי לא ראתה אותה, לא שמעה ממנה.
היא תתקשר אליה. מחר. כשיהיה לה כוח. כשנעמי ומתי לא יהיו בבית. כשאיש לא יאזין לדבריה.
למחרת היא ממששת את שעונה שעון לעיוורים שרכשה לפני כשנה מיד אחרי שנעמי ומתי יוצאים למרפאה שלו, וממתינה עשר דקות כדי לוודא שאיש מהם אינו חוזר כי שכח דבר מה בבית.
השעות הללו, שבהן הבית הגדול והריק עומד לרשותה בלבד, משרות עליה רגיעה. זמנית. במהלכן היא אינה נדרשת לדריכות המתישה מול נעמי, מול מתי, מול נעמי ומתי. מתח תמידי ממלא את האוויר, כמו חשמל סטטי, כשהם נמצאים בבית. התנגשויות, צעקות רמות, עצבנות, הטחת האשמות הדדית, טריקת דלתות ומגירות כל אלה הם על פי רוב רק עניין של זמן. והיא כבר אינה קלת רגליים ורבת עיסוקים כבעבר, ואינה יכולה עוד לצאת לענייניה למשך שעות, להתרחק מזירת ההתגוששות ביניהם.
גם ילדיהם שגדלו, מיהרו שניהם לעזוב את הבית ברגע שיכלו. הקטנה שגדלה כבר הספיקה אפילו להתחתן גם היא עם גבר לא נכון ולהתגרש. לפחות לה היה השכל לא להתאהב בטעות שעשתה, ולתקן אותה במהירות.
עכשיו היא פוסעת בצעדים מדודים לסלון, לכורסה הגדולה שלידה ניצב אחד ממכשירי הטלפון שבדירה. הליכתה מחושבת. ראייתה המוגבלת מכתיבה לה קצב אחר מזה שאפיין אותה בעבר, אטי יותר. בדירה היא סופרת צעדים, יודעת בעל פה את המרחק בצעדים ממקום למקום. מהכורסה שבחדרה לכורסה בסלון, למקומה ליד השולחן בפינת האוכל, לשירותים, לדלת הכניסה. ספירת הצעדים מאפשרת לה הליכה נטולת היסוס, מראית עין של שליטה במצב ובמרחב.
היא מתיישבת בכורסה, מגששת את הטלפון, מצמידה את האפרכסת לאוזנה ומחייגת לקטנה שגדלה.
זו עונה, מתנשפת קלות, אחרי שישה צלצולים.
"מָמָה," היא מגיבה אחרי שאילזה מברכת אותה לשלום. "הכול בסדר?"
למה הצעירים תמיד חושבים שמשהו לא בסדר כשמבוגרים מתקשרים?
"כן, כן," היא משיבה. "למה את מתנשפת?"
"שמעתי את הטלפון מחדר המדרגות. מיהרתי להגיע אליו," היא אומרת. "את בטוחה שהכול בסדר?"
"בהחלט. רק רציתי לשמוע מה שלומך. הרבה זמן לא דיברנו, לא נפגשנו."
"נכון," ממהרת הנכדה לומר ובקולה נמהלת נימת התנצלות. "את צודקת. אני מצטערת."
שתיקה קצרה נופלת ביניהן, שתיקה שיש בה עצב וגעגוע.
"חשבתי שתבואי בשבת," אומרת אילזה. "כבר הרבה זמן לא באת בשבת."
"נכון," אומרת נכדתה ומשתהה לרגע, מחפשת את המילים הנכונות לנסח את תשובתה מבלי להכביד על סבתה. "קשה לי קצת עם אמא וגם עם אבא בזמן האחרון. הם..." קולה דועך.
"כל הזמן רבים," משלימה אילזה.
נכדתה משחררת אוויר בהקלה. "בדיוק. וזה ממש לא נעים לי. נמאס לי כבר לבוא רק בשביל להיות עדה למריבות שלהם או לנסות לפשר ביניהם. יש לי מספיק עניינים משלי."
אילזה נאנחת בשקט, יודעת עד כמה הקטנה שגדלה צודקת, יודעת היטב איזה עול הטילה וממשיכה להטיל עליה נעמי לאורך השנים, כמה חוסר התחשבות וחוסר אחריות הפגין ומפגין כלפיה מתי.
"את יודעת," היא מתנסחת בזהירות, "אני חושבת שאמא שלך אוהבת אותך."
"אם כן יש לה דרכים משונות להראות את זה," אומרת הנכדה וכעס עצור מבצבץ בין מילותיה. "אני לא כועסת עלייך, ממה. ואני מצטערת שאני לא באה לבקר אותך מספיק," היא מדגישה את המילה "אותך". "אבל אני גם עובדת המון, כי את יודעת לאישה יקר להתגרש," היא מצטחקת.
אילזה נשענת לאחור בכורסה ועוצמת את עיניה. "לאישה הכול יקר," היא אומרת. "ותמיד יותר מאשר לגבר."
היא כמעט שומעת את הנהון ההסכמה של נכדתה.
"אבוא לבקר בימים הקרובים, אני מבטיחה. כשהם יהיו במרפאה או משהו," הנכדה מוסיפה.
אילזה אינה מגיבה מיד. "את יודעת," היא אומרת לבסוף באטיות, "אני רוצה לבקש ממך סליחה."
"על מה יש לך לבקש ממני סליחה?" לא מבינה הנכדה.
"אנחנו אני אף פעם לא אמרתי לך מספיק כמה אני אוהבת אותך. כל השנים לא אמרנו אני לא אמרתי לך מספיק שאני אוהבת אותך."
מעברו השני של הקו מהדקת הנכדה את לפיתת השפופרת. היא מתאמצת לנשום נכון, עיניה מתמלאות דמעות.
לרגע היא חוששת שסבתה מדברת מתוך טשטוש כלשהו.
"מה?" היא מצליחה בקושי ללחוש בקול צרוד מדמעות עצורות.
"אני אוהבת אותך," אומרת אילזה.
והמשפט נשמע זר באוזניה, כמעט כמו באוזני נכדתה.
***
אילזה יושבת לבדה ליד שולחן פינתי. בחדר האוכל הבוהק באור ניאון וכלי פלסטיק וזר לה, היא משתדלת לרחרח ולגשש את מה שמונח בצלחתה מבלי ללכלך את סביבתה או להפגין חוסר נימוס משווע.
זה קשה.
אבל לפחות היא רשאית שוב לאכול משהו בעצמה, בנבדל מהזנה לווריד.
שלשום בלילה מתי החליט שיש לאשפז אותה. כשהגיעו לחדר המיון, היא שמעה את הדחיפוּת שבה דיברו הרופאים במקום, קלטה קרעי משפטים שהתקשתה לפענח את משמעותם, אבל הבינה היטב את נימת הדיבור בשיחה שהתנהלה בין מתי לבין הרופא האחראי במשמרת, שכמעט נזף במתי.
היא יודעת: מתי, חרף כישרונו הידוע לאבחון מטופלים ומחלות, כשל במקרה שלה. הוא בחר להאמין למה שאמרה ולמה שלא אמרה ולהתעלם ממראה עיניו, נרתע מלשאול שאלות פולשניות, השתהה בבדיקה גופנית שהיתה מסגירה מוקדם יותר, ביממה ויותר, את חסימת המעיים שלה.
עכשיו, עם צינורית נעוצה באפה ומובילה השד יודע לאן, היא יושבת מול קערה שמעלה אדים ובה כך הצליחה לאבחן יש דייסה מימית וחסרת טעם. זה מה שמותר לה היום. היא מתלבטת אם הבלילה הזאת ראויה בכלל למאמץ שיידרש ממנה לפעולת אכילה.
אחות נמרצת מתקרבת אליה, מאחוריה עוד צללית אנושית. "נו, סבתא'לה, למה את לא אוכלת?" שואלת האחות בעליצות מזויפת ובקול רם. רם מדי.
עוד אחת, מני רבות במקום הזה, שסבורה כי מאושפזים קשישים אינם מסוגלים לשמוע אלא אם כן כמעט צועקים מולם. ולמה אף אחת מהן אינה פונה אליה בשמה, זה הרי נימוס אלמנטרי.
"תראי מי באה לבקר אותך," רועמת שוב האחות, שלא המתינה כלל לתשובה על שאלתה.
"ממה, מה שלומך?" היא שומעת את קולה המוכר של נכדתה, המתיישבת מולה ומושיטה אליה את ידה. "היה לך משעמם בבית, הדרמות של אמא ואבא כבר לא היו מספיק מעניינות אז החלטת לבוא הנה?" היא שואלת.
"תאכלי, סבתא'לה," פוקדת בקול האחות.
אילזה מנידה בראשה, מרחיקה מעליה את הקערה. "לא טעים," היא חורצת.
"זה בסדר," ממהרת הנכדה לפשר, "נחפש משהו אחר שיהיה לך טעים."
"היא לא יכולה לאכול מה שהיא רוצה," מזהירה האחות.
"בסדר, אני אוודא איתך שמותר לה מה שהיא תרצה," אומרת הנכדה לאחות ונפנית שוב אל אילזה. "מה שלומך, ממה?"
"נו, יכול להיות יותר טוב," אומרת אילזה ובדל חיוך מרחף על שפתיה. "כבר יותר טוב עכשיו שאת כאן."
הנכדה מלטפת את כף ידה הכמושה של אילזה, מכסה מגלה את כתמי הזקנה המנמרים אותה. היא סוקרת את פני סבתה. הרעמה הכסופה מעטרת את פניה החיוורות, העיניים החומות יוקדות בעיוורונן, האף הנשרי הגדול נראה נבוך מהצינורית הזרה הנעוצה בו.
"לא מכאיבה לך הצינורית?" היא שואלת את אילזה.
"לא."
"אמא אמרה לי רק אתמול שאת בבית חולים," היא מתנצלת.
"לא נורא. בית חולים זה לא מקום שנעים לבוא אליו."
"אז למה באת?" צוחקת הקטנה שגדלה.
"אבא שלך הכריח אותי. לפעמים הוא כזה נודניק," היא שוב כמעט מחייכת.
"איתן כבר היה פה?" שואלת הנכדה.
"לא," אומרת אילזה ועננה חולפת על פניה. "הוא ילד טוב, אבל קשה לו עם בתי חולים."
"רק לרופאים ואחיות לא קשה עם בתי חולים, אבל רק כשהם בעבודה. אם הם חלילה צריכים להתאשפז אז גם להם קשה. לא חשוב. ואמא ואבא?"
"מה איתם?"
"היו?"
"איפה?"
"די, ממה."
אילזה מתאמצת להזדקף מעט בכיסאה. "הם אנשים עסוקים, את יודעת. ואני מקווה," היא מוסיפה, "שמחר מחרתיים ישחררו אותי, אז זהו."
הנכדה מתבוננת בתכולה האפרפרה מימית של הקערה. "זה באמת נראה מגעיל."
"נו, מה אמרתי? וגם ההגשה לא מספיק מושכת."
הנכדה מחייכת מול אילזה, שתמיד מקפידה לא רק על אוכל טוב אלא גם על הגשה נאה ונימוסי שולחן. מילדותה היא זוכרת את סבתה מקפידה על ארוחותיה, גם כשמדובר היה בכריך בלבד. אילזה מעולם לא אכלה סתם פרוסת לחם מרוחה בחמאה ועליה נתח גבינה. תמיד עיטרו את הכריכים שלה פתיתי עירית קצוצה, או פרוסת מלפפון דקיקה.
אילזה אינה רואה את חיוכה של נכדתה, אבל היא מרגישה בו. והיא מחייכת בחזרה והודפת מעליה עוד קצת את הקערה הדחויה.
***
"תבואי. עכשיו," פוקדת נעמי בטלפון בקול לחוץ.
"מה קרה?" שואלת בתה.
"אשפזנו אותה שוב אתמול בלילה. היא בדמדומים."
"מה זאת אומרת בדמדומים?" נרעשת בתה, מתיקה באחת את עיניה מצג המחשב שבו היו נעוצות.
היא יודעת שאחרי שסבתה שוחררה מבית החולים, כשחסימת המעיים שממנה סבלה סולקה, היא חזרה הביתה חלשה. אבל בשבועיים שחלפו מאז, היא היתה משוכנעת שאילזה מתאוששת, כמו שהיא תמיד מתאוששת, רק קצת יותר לאט.
"היא בסוף," אומרת נעמי.
"מה ז'תומרת בסוף?" נפלטת מפיה שאלה מטופשת, שיותר מכול מעידה על כך שהיא ממאנת להאמין לדבריה של נעמי.
במין מחשבה ילדית מאגית שמעולם לא הרפתה ממנה, חשבה שאילזה תמיד תהיה שם בשבילה.
היא לא יכולה למות עכשיו פתאום.
"היא בת תשעים ושתיים, מה חשבת? שהיא תחיה לנצח?" נעמי חסרת סבלנות.
"קצת. כן," לוחשת הנכדה, בעיקר לעצמה.
***
אילזה מוטלת במיטה הלבנה, עיניה עצומות, רעמתה הכסופה כמושה על ציפית בית החולים, המעוטרת בסמלו הדהוי מכביסות.
עוד מעט תגיע נעמי, תסתובב כה וכה, תמלמל כמה מילים חלולות לאחיות, לרופא שתעצור באקראי במסדרון, ולבסוף תתיישב במבוכה אילמת על כיסא לצד מיטתה.
ותמתין.
מעט אחריה תגיע במרוצה הנכדה.
שתתכופף לעברה, תסיט קווצת שיער, תבקש ממנה להישאר ותתאמץ מאוד לא לבכות.
יגיע גם הנכד. שיעמוד דקות אחדות על סף הדלת וייסוג למסדרון כשלא יוכל עוד להכיל את הדמעות. תמיד היה ילד רגיש.
אחרון יגיע מתי. יציץ בגיליון החולה, ימשש דופק במפרק היד, יציץ לעבר נעמי, יניד בראשו. לא.
לבסוף יביט בה ודמעה בודדת, סוררת, כמעט בלתי נראית, תחמוק מתחת למשקפיו והוא ימהר לגרשה במחי יד.
ושניהם ידעו עד כמה היא תחסר לו.
כשמלאו לה תשעים ושתיים, רק חמישה חודשים קודם לכן, לא שיערה אילזה שיום הולדתה ייתן למעשה את האות לתחילת הסוף.
אבל כמי שמעולם לא השלתה את עצמה, בשום מובן או עניין, לא השלתה את עצמה גם בעניין הזה.
היא ידעה, ברגע שהתהליך התחיל.
היא יודעת שעוד מעט הוא יסתיים.
היא אינה פוחדת.
אין טעם בפחד. הוא אינו מועיל לדבר.
היא רק מקווה שהסוף הזה, שממתין בפינת חדר האשפוז הסתמי הנוכחי שלה ותכף יבוא, יהיה נטול כאב ככל האפשר. משככי הכאבים שניתנים לה כאן מאז הגיעה בגלל קוצר נשימה מכאיב מתיש, מקלים עליה מאוד, כמעט מנעימים לה. הם פוטרים אותה מהצורך להגיב, להשיב, להקל על סובביה. הם מעטרים את מחשבותיה המתפזרות סביב בשוליים מרוככים, בעלי איכות של צמר גפן.
היא שונאת להיות חולה.
היא שונאת מחלות.
בעיניה הן סוג של חולשה, גם אם מדובר בחולשת גוף שאין לבעליו כל שליטה עליה.
היא שונאת חוסר שליטה.
רשימת המטרות שלה ריקה עכשיו. לא נותר בה שום דבר.
פעם היו לה מטרות מרחיקות לכת. היא היתה בדרכה אליהן.
הדרך נחסמה. נמחקה.
היא מצאה דרך חדשה.
המטרות לאורכה היו קצרות טווח. קצרות מועד. קטנות. מעשיות. יומיומיות. בנות השגה.
***
בתשעים ושתיים שנותיה היו לה שני מחזורי חיים.
היא בעצם חייתה פעמיים.
יש אנשים שלא חיים באמת אפילו פעם אחת.
במחזור חייה הראשון, במשפחה שאליה נולדה, היתה ילדת נס, ילדה מועדפת ששעטה קדימה במסלול שבחרה ועיצבה לעצמה.
זה היה מחזור חיים שבו התגשמו והתממשו חלומותיה ותוכניותיה. שבו השיגה כל מטרה שהציבה לעצמה.
אלה היו חיים נפלאים.
אבל לוּ היתה נאחזת בהם ולא מרפה, לא היתה מגיעה לכאן, לגיל תשעים ושתיים, במדינה שלא היתה קיימת כלל כשחייתה את אותם חיים נפלאים.
ובעובדות החיים האלה היא הכירה בזמן, בזמן אמת.
ולכן בחרה, בדעה צלולה, לעזוב את אותם חיים נפלאים רגע לפני יום הולדתה הארבעים.
כי היא בחרה בְּחיים.
אחרים.
בחרה להתחיל מחדש, בדרך היחידה שידעה, חיים שניים, שנמשכים כבר חמישים ושתיים שנה.
רק היא יודעת באמת מה קדם להם. מה איבדה. על מה ויתרה, כדי לא לוותר על חיים.
רק היא יודעת איזה מחירים שילמה על בחירתה.
רק היא יודעת מה גדול ורב היה המרחק בין חייה הראשונים לשניים.
ואף על פי כן, היא בחרה בהם.
והיא אינה מצטערת על בחירתה.
כי היא לעולם לא היתה מוותרת על חיים.
-פרק 49-
עכשיו
שנה עברה.
מהלוויה לאזכרה.
לפני שנה בדיוק הייתי כאן, באותה משתלה.
החום המעיק, הלח, של החוץ הוא אותו החום, הקור בתוך מבנה הקירור של המשתלה שוב מכה בעוצמה בפנים כשנכנסים, הפרחים במכלים שותקים באותם זנים וצבעים.
רק הכמויות שאני קונה השתנו. הפעם אני לא קונה דליים של פרחים, אלא רק זר אחד לעצמי ואחד לאיתן. הוא מצדו יביא את אחד מבקבוקי הוויסקי שלך.
כן, הוא מפלח אותו מהבית שהיה גם שלך, כי אמא לא מרשה לגעת בבקבוקי הוויסקי הישנים שלך, כאילו שעוד דקה תקפוץ לדרינק או שניים. ולא משנה ששנים לא נגעת בהם כי הפסקת לשתות ויסקי ועברת ליין ובירה, והסיבה היחידה שלא העפת או נתת אותם, היתה שכל מה שלא היה בחדר העבודה שלך לא עניין אותך. נקודה.
תגיד את האמת, אני עניינתי אותך פעם?
עניינתי באמת אני מתכוונת. כבנאדם. כמישהי שאולי היו לה רעיונות מעניינים, הישג כלשהו, תכונה שאולי היית מעריך.
לא מעניינת ברמת מילוי איזה טופס שהיית צריך לציין בו פרטים על הילדים שלך. לא כי השתתפת בחתונה שלי למרות ששנאת חתונות, כי שנינו יודעים שלא להשתתף היה גוזל ממך הרבה יותר אנרגיה וזמן מכן להופיע לאירוע. לא כי שמעת ממישהו שפגשת במקרה שקיבלתי איזו תעודת הצטיינות. לא כי מישהו סיפר לך שכתבתי טור שנון בעיתון.
לא כפרט שמתייקים או שוכחים רגע אחרי השימוש במקרה שלך כי הוא דרוש או מועיל לך למשהו.
ככה, בלי סיבה מעשית.
קראת בכלל פעם משהו שכתבתי בעיתון, חוץ מהטור האחד שבו רפררתי אליך ואל בני הדור שלך, דור המייסדים של המדינה, שאמא החליטה שכולם יודעים שזה עליך ועל כן היא מסגרה ותלתה אותו לזמן מוגבל כמובן במטבח?
לא נראה לי. או ליתר דיוק: נראה לי שלא.
לא קראת. כי מה מעניינים הנושאים שכתבתי עליהם. לא כתבתי על רפואה או בריאות. כתבתי על אנשים.
היצורים האלה, שעוד לפני שהנפש שלך נהייתה תשושה, לא היה לך כוח אליהם.
קצת מצחיק, עכשיו שאני חושבת על זה, שדווקא לך, איש לא אוהב אדם, יצאה בת שבני אדם הם הדבר שהכי מעניין אותה.
עזוב.
לא נעלבתי בזמן אמת, כי ידעתי שהנושאים שאני כותבת עליהם לא מעניינים אותך.
זה לא אני, אמרתי לעצמי. זה הם, הנושאים.
ככה, כרגיל, תירצתי בשבילך, נתתי לך פטור, עשיתי לך הנחה מראש.
גם בפעם ההיא כשפרסמו בעיתון, באיזה מוסף חג, סיפור קצר שכתבתי והפניתי את תשומת הלב שלך ושל אמא אליו, ולכן כנראה הרגשת צורך לקרוא אותו ברפרוף או ממש, לעולם לא אדע. אתה זוכר מה אמרת?
אני מנחשת שלא.
אבל אני זוכרת. הרבה יותר מדי טוב. אמרת אז שהוא בהחלט לא רע, אבל טוב ממש יהיה הסיפור, או הספר זה נראה לך אותו הדבר הבא הבא שאכתוב. אפילו לא הסיפור הבא.
אחלה מחמאה, לא?
לא. ממש לא.
אבל גם אז לא נעלבתי, או כך לפחות שכנעתי את עצמי באותו הרגע, כי אמרתי לעצמי שאתה פשוט אתה.
אבל זה לא היה נכון.
לא נכון שלא נעלבתי. נעלבתי מאוד.
אבל היית צריך למות כדי שאני אוכל להגיד לך את זה.
היית צריך לא להיות, כדי שהדיאלוג החד צדדי הזה יוכל להיות.
שנה שלמה שאני מחטטת לנו, לך ולי, בחיים.
מחטטת בין מחשבות, במסמכים ישנים, באלבומים מתפוררים. בין תיקיות מעוכות ומבולגנות, קופסאות מרוטות מיוֹשֶׁן וקלסרים מאובקים.
מחפשת תשובות והסברים וסיבות. בניירות. בזיכרונות. ברגשות. בנשמה.
ביני לבינך, ביני לביני.
לא תאמין כמה זה קשה.
שנה שלמה שהכול עולה וצף ומציף, לא עוצר ולא נגמר.
לפעמים הרגשתי כמי שבסך הכול ביקשה להדיח אסלה, ומצאה את עצמה מתבוססת בביוב שעולה על גדותיו.
שנה שלמה שאני מתחשבנת איתך.
כועסת עליך. בגלוי. במפגיע.
שנה שלמה שאני מזכירה וזוכרת לך הכול. גם את מה ששכחת כשעוד זכרת, גם את מה שלא זכרת אף פעם, כי זה לא נחשב בעיניך. זה לא היה חשוב בעיניך.
שנה שלמה שאני שואלת שאלות, יודעת שלעולם לא אקבל תשובות, ובכל זאת: חייבת לשאול את השאלות.
שנה שלמה שאני מתעצבנת.
שאני זועמת.
עצובה.
מתוסכלת.
מוטרדת.
שנה שלמה שאני לא מרפה, שאתה לא מרפה ממני.
שנה שלמה שאני מתגעגעת. בעיקר למה שאף פעם לא היה.
אני שונאת אותך.
אני אוהבת אותך.
הירקון 116 ב' / אורית הראל
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת ספרות המקור: סלין אסייג
עורכת הספר: תרצה פלור
עורכת הלשון: שלומית איזנמן
עיצוב הכריכה: נועה אלונים שניר
עימוד: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות * ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
