אנגוס יאנג, הפנים והצליל מאחורי להקת AC/DC, אף פעם לא נכנס לחמישייה הראשונה ברשימות הגיטריסטים הגדולים בהיסטוריה. כמעט תמיד אלו ג'ימי הנדריקס, אריק קלפטון, ג'ימי פייג', דיוויד גילמור וג'ף בק שמחליפים ביניהם מקומות. לכל אחד מהם יש סאונד מאופיין לו, וכך גם ליאנג. אלא שהגיטרה שלו עושה משהו אחר מהרגע שהוא מחבר אותה לחשמל, מסובב עד הסוף את כפתור הווליום במגבר ומתחיל לפרוט - היא מייצרת אצל המאזין חיוך פבלובי, שגיטריסטים נחשבים ממנו אפילו לא מחפשים אותו.
AC/DCAC/DC
AC/DC, גרסת 2020
(צילום: Josh Cheuse)
לאורך האלבום החדש של הלהקה, Power Up, החיוך הזה שב ועולה יותר מפעם אחת. אחרי שהוא מתרחב עוד קצת וקמטים זעירים מופיעים סביב העיניים, הרגל מצטרפת באיטיות. כשהקצב מתגבר גם הראש מתחיל לנוע מעלה ומטה. פתאום היד זזה באוויר ומנסה להשלים בתנועות גמלוניות את הריפים של יאנג. כבר יותר מ-45 שנה שזה מה שהמוזיקה של AC/DC עושה לעשרות מיליוני מאזינים ברחבי העולם.
אם רוב ריינר לא היה ממציא את ספיינל טאפ לסרט המוקומנטרי שלו ב-1984, יש מצב שניתן היה ללהק את AC/DC לתפקיד קלישאת הרוק הגדולה בהיסטוריה. לא בגלל השירים, אלא בגלל הסיפורים סביב החברים שהרכיבו אותה. ב-47 השנים שחלפו מאז שהאחים אנגוס ומלקולם יאנג הקימו אותה באוסטרליה, ההרכב עבר כל כך הרבה שינויים פרסונליים, שלא בטוח שבכל פעם שהאחים יאנג נכנסו לאולפן או יצאו לטור הם בכלל ידעו מי מנגן לצידם. אבל בניגוד לדימוי הפרוע של יאנג וחבריו המתחלפים ללהקה, לא מעט מהקהל של החבורה האוסטרלית הוותיקה מורכב דווקא מגיקים של רוק. לא בכדי המעריץ הכי מפורסם שלהם הוא גיבור העל איירון מן - האלטר-אגו הכל יכול של טוני סטארק, החנון המגניב בעולם. פסקול הסרט השני של סדרת הסרטים של מארוול, שיצא לפני עשר שנים, חשף את הלהקה לקהל חדש וגרם לא מעט הנאה להורים שליוו את ילדיהם לקולנוע.

עוד ביקורות מוזיקה:

באמצע העשור הקודם היה נדמה שהסיפור של AC/DC גמור. הסולן בריאן ג'ונסון נאלץ לפרוש בעקבות בעיות שמיעה; המתופף פיל ראד הסתבך בפלילים לאחר שהוגש נגדו כתב אישום על שימוש באקדח והחזקת סמים בניו-זילנד; מלקולם יאנג, הגיטריסט והאח-של, עזב את ההרכב בעקבות מחלת השיטיון ממנה נפטר לפני שלוש שנים; והבסיסט קליף ויליאמס החליט שגם לו אין יותר מה לחפש שם, ועזב. בדומה למתאבק בסרט הוליוודי, גם AC/DC הייתה על הקרשים, וזו לא הייתה הפעם הראשונה. לפני כן, כשנקלעו למשבר ב-1980 לאחר מותו של הסולן בון סקוט בעקבות שתייה מופרזת של אלכוהול, חברי הלהקה חשבו להתפרק, אבל משפחת יאנג שכנעה אותם לתת לעסק צ'אנס נוסף. אחרי כמה אודישנים נבחר ג'ונסון, ומלהקה שעמדה להיעלם, נולד אחד השלאגרים הגדולים בתולדות המוזיקה - האלבום Back In Black, ששלח 49 מיליון איש לשים עליו יד. שני רק ל-Thriller של מייקל ג'קסון.
AC/DC ב- 2003AC/DC ב- 2003
AC/DC ב- 2003, עם מלקולם יאנג משמאל
(צילום: AP)
כעת AC/DC שוב איתנו, בפעם הראשונה מאז מותו של יאנג. ארבעת החברים חזרו, ואליהם הצטרף האחיין סטיבי יאנג. אם Back in Black, האלבום הראשון שיצא לאחר מותו של סקוט, היה כמו מצבה עבור הסולן המנוח, Power Up הוא כמו שיר זיכרון אחד ארוך לרוחו של מלקולם יאנג. כשצופים בקליפ של Shot in the Dark, סינגל הבכורה מהאלבום החדש, נדמה שהם לא עזבו מעולם. הם שרים במקהלה, ריף הגיטרה פשוט ויעיל וחטיבת הקצב מהודקת כמו בימים היפים. הסינגל אולי לא קאנוני כמו Highway To Hell, You Shook Me All Night Long או Thunderstruck, אבל הוא משלהב. בהופעות - ברגע שהלהקה תוכל לשוב לדרכים – הוא יעבוד אפילו טוב יותר.
למרות שכמעט כל שיר באלבום החדש מזכיר בצורה כלשהי את הקלאסיקות של הלהקה, הביצועים כל כך מהנים שקשה להאשים את AC/DC כמי שעושה קאברים לעצמה. Power Up הוא אולי לא אלבום שישלח מתבגרים להתייצב בחנות כלי נגינה במטרה לקנות גיטרה חשמלית ולפנטז על הקמת להקה, אבל זוהי בהחלט היצירה הכי משכנעת של החבורה ב-30 השנים האחרונות.