כבר 12 שנה שהמעריצים של הקיור מחכים לאלבום חדש. בשנתיים האחרונות רוברט סמית, סולן ומנהיג הלהקה, אמר מספר פעמים כי האלבום החדש כבר מוכן והוא תיכף ייצא, אך זה עוד לא קרה. עד שסמית וחבריו יוציאו חומר חדש, המעריצים יוכלו להתנחם בהופעת האורח שלו בשיר Strange Timez שפותח את האלבום החדש של להקת גורילז - Song Machine, Season One: Strange Timez.
דיימון אלברן כבר אירח לא מעט מוזיקאים ב-22 השנים שהוא מריץ את חבורת הגורילות המצוירות שלו, אך הופעת האורח של סמית היא בהחלט אחת המבריקות שהוא רקח. זה אולי לא נשמע כמו הקיור האפלה מהאייטיז ויש כאן הרבה יותר אלקטרוניקה מאשר גיטרות קודרות, אבל הסינטים מכוילים לכיוון הנכון, ואם עוצמים את העיניים אפשר לדמיין שהקיור לא עזבו מעולם. יכולתו של אלברן להרים ככה לאורחים שלו היא בדיוק אחת הסיבות שהפכו את גורילז להרכב שעדיין מעורר עניין, יותר מ-20 שנה אחרי שהוקם.
גורילז ורוברט סמיתגורילז ורוברט סמית
גורילז ורוברט סמית'
(צילום: מתוך חשבון הטוויטר של גורילז)
ב-1998, כשאלברן הקים את ההרכב המוזיקלי המצויר והחל לפעול בו תחת השם 2D, הוא לא ממש חשב עליו לטווח הארוך. הבריטפופ אמנם כבר איבד מזוהרו, אבל להקת בלר, אז עדיין הדיי ג'וב של אלברן, עוד הייתה בחיים. בשעתו, ההרכב הווירטואלי שהוא הגה עם האנימטור ג'יימי האוולט, נתפס כמשהו שבין פרויקט צד לבין קוריוז נחמד שבא לבחון את החוקים של תעשיית המוזיקה. 22 שנה אחרי, אפשר לומר שאלברן צפה את העתיד. בלר, הלהקה בשר ודם שהנהיג היא כרגע זיכרון רחוק ולעומת זאת, גורילז דווקא העלתה הילוך.
הניסוי של אלברן והאוולט הצליח הרבה יותר ממה שהם דמיינו, וחשיבותה של גורילז כתופעה תרבותית היא גדולה מהמוזיקה שלה. הרבה לפני שהם שיערו כי מושג הלהקה – זו שמורכבת מארבעה או חמישה אנשים שעומדים על במה ומנגנים - נידון להיעלם מהמיינסטרים, הם הציעו את התשובה הווירטואלית המושלמת: דמויות מצוירות שעושות מוזיקה כל כך מגניבה שכמעט כל אחד ישמח להצטרף למסיבה.
כמו הופעת אורח ב"משפחת סימפסון" או חיקוי ב"ארץ נהדרת" עבור פוליטיקאי צמא חיים – אם אתה לא שם, אתה כנראה לא קיים. בין אלו שחגגו עם הגורילות עד היום אפשר למנות את סנופ דוג, הגיטריסט ג'ורג' בנסון, גרייס ג'ונס, בנג'מין קלמנטיין ודה לה סול. גם האלבום החדש מציע רשימה מרשימה, וכך לצד סמית, אפשר למצוא אגדות כאלטון ג'ון ופיטר הוק (אקס ג'וי דיוויז'ן וניו אורדר), ולצידם את בק וסיינט וינסנט ולקינוח שמות עולים כאוקטביאן, ג'ורג'יה וסלואוטאי. האקלקטיות הזו הופכת לא פעם את האלבומים של גורילז לסלט שלא כל רכיביו באותה הרמה, וגם בחדש שלהם יש לא מעט נפילות מתח.
גורילזגורילז
תופעה תרבותית. גורילז
(צילום: מתוך חשבון הטוויטר של גורילז)
כפי שחברת טסלה מייצרת מכוניות, אבל היא בעיקר חברת טכנולוגיה, גם לגורילז אי אפשר להתייחס כאל להקה סטנדרטית. ברגע שהאיש השני הכי חשוב בהרכב הוא אנימטור ולא נגן או מפיק מוזיקלי, ברור שהמדיום הוא המסר כאן. אם בעבר גורילז השיקו אפליקציה כדי לקדם אלבום, ב-Song Machine החדש הם שיחררו בכל חודש שיר אחר, עד לכדי יציאת האלבום המלא - ובו 11 שירים, או 17, אם מחשיבים את גרסת הדלוקס המורחבת. כלומר, לא רק חברי ההרכב מאתגרים את חוקי המשחק, אלא גם דרך השיווק של השירים שלהם מבקשת להגדיר אותו מחדש. הבעיה שלעיתים הרעיון טוב בהרבה מהביצוע.
יחסי הכוחות בתמהיל המוכר של גורילז, ששילב בין אלקטרוניקה, רוק אלטרנטיבי רך והיפ הופ, נוטים כעת בעיקר לאחרון, כסוג של יישור קו עם הטרנדים בתעשיית המוזיקה. בשירי הבונוס של האלבום תקבלו אפילו מנת טריפ-הופ ארוכה בדמות Opium, שמעלה זכרונות מהסצנה האלקטרונית הבריטית של לפני 20 שנה. ההיפ הופ כאן זוכה גם לנגיעות דאנסהול כובשות, כמו למשל ב-Momentary Bliss המשלהב בו משתתפים סלואוטאי וסלייבס, וחותם את האלבום בגרסתו הרגילה.

עוד ביקורות מוזיקה:

הוא אמנם נפתח נהדר ומסתיים נפלא, אבל Song Machine: Season One – Strange Timez הוא לא אלבום אחיד ברמתו. אלטון ג'ון – אולי השם הכי גדול שמשתתף כאן – לא בדיוק מוצא את עצמו ונשמע עצור מדי ב-The Pink Phantom, ומה שלפחות על הנייר היה אמור להיות מפגש פסגה מסקרן, מתגלה כקטע חלש שהשותפים לו יעדיפו לשכוח. מי שכן מצליחים לזרוח כאן הם בק עם The Valley of The Pagans הדיסקואי-מסטולי ופיטר הוק, שהבס האגדי שלו מהדהד יפה ב-Aries, ומעורר געגוע לניו אורדר של האייטיז.
לפני 25 שנה, אלברן וליאם גלאגר היו הסולנים של הלהקות הכי מצליחות בבריטפופ. כשבוחנים את עשייתם ב-2020 קשה להאמין שפעם הם נתפסו כחלק מאותה סצנה: גלאגר שיחרר לאחרונה אלבום הופעה יפה במסגרת תוכנית האנפלאגד המתחדשת של MTV, בעוד שאלברן כבר מזמן המשיך הלאה.