בפסטיבל הסרטים בברלין, שנערך בימים אלה, מוצג הסרט Minamata שבו מגלם ג'וני דפ את דמותו של צלם Life, יוג'ין סמית', היוצא נגד תאגיד יפני האחראי לזיהום כספית מסיבי שהוביל לתחלואה ומקרי מוות בעיר שבכותרת בתחילת שנות ה-70. הסרט נחתם במונטאז' צילומי סטילס המגולל טרגדיות אקולוגיות מהעשורים האחרונים, כאילו כדי להראות לנו שישנם עוד סיפורים רבים הממתינים לתורם על הבד. בינתיים כבר מוקרן אצלנו "פרשת המים" (Dark Waters) שמגולל דרמה אקולוגית דומה שהתרחשה בארה"ב ונמשכה משנות ה-90 עד ימינו.

זהו סרטו הקונבנציונלי ביותר של טוד היינס, במאי המזוהה דווקא עם מלודרמות קוויריות מסוגננות ומאתגרות ("הרחק מגן עדן", "קרול"), והוא מתבסס על תחקיר עיתונאי שהתפרסם בניו-יורק טיימס בשנת 2016, ושכותרתו מסכמת פחות או יותר את הסיפור: "עורך הדין שנהפך לסיוט הכי גדול של דופונט". עורך הדין הוא רוב בילוט (בגילומו של מארק רופאלו שגם השתתף בהפקה), שזה עתה מצטרף כשותף לפירמה גדולה בסינסינטי. זמן קצר לאחר מכן, מגיע למשרד חוואי מכור מחצבתו של רוב במערב וירג'יניה המספר לו על פרותיו שהורעלו. לא לוקח זמן רב עד שרוב משתכנע שהחוואי שנדמה כמטורף (ביל קמפ) אינו עוד מטרד, אלא הוא מתריע בפני אסון אקולוגי שמי שאחראית לו היא חברת ייצור הכימיקלים דופונט, שמאז מלחמת העולם השנייה ייצרה את הטפלון (המשמש בין היתר לציפוי סירים ומחבתות), שהתרכובת הרעילה ממנה הוא עשוי מזהמת קרקעות ואגמים.
מכאן והלאה מתאר "פרשת המים" את הסיפור באופן שאינו חורג במאום מהמסורתי. נכונותו של בילוט לייצג את תושבי האיזור במאבקם נגד דופונט מעמידה אותו בעימות עם בעלי הפירמה (טים רובינס), שכן התאגיד הוא אחד מלקוחותיה הגדולים. הוא אף מוצא עצמו נובר באלפי מסמכים הטמונים בעשרות ארגזים הממלאים את משרדו – דימוי מוכר אך אפקטיבי של מאבק דון-קישוטי של אדם אחד בתאגיד קפיטליסטי עוצמתי.
פרשת המיםפרשת המים
נלחם במערכת לבדו. מארק רופאלו ב"פרשת המים"
ואכן, הסרט מציג את דמותו של בילוט כאידיאליסט, ואת מאבקו – כמסע צלב. קשה שלא להזדהות עמו, בעיקר משום שהמאבק הזה הוא חשוב, אבל כתוצאה הסרט נדמה קצת כמו שיעור באקטיביזם. לזכותם של היינס וצמד התסריטאים, מריו קוריאה ומת'יו מייקל קרנהאן, ייאמר שישנה בו מידה של כנות שקשה להישאר אדישים כלפיה. אחת הסיבות לכך היא דמותו של בילוט, שנעה על הגבול שבין אובססיה ותשוקה אמיתית לחשוף את הגורמים שמאחורי הפשע האקולוגי. בשלב מתקדם (יש שאף יאמרו, מדיי מתקדם) בסרט, הופכת אשתו (אן האת'אווי) מעוד ניצבת לדמות משמעותית, שמצד אחד תומכת בו אך מצד שני חשה שמאבקו האובססיבי להוציא את הצדק לאור בא על חשבונה וחשבון משפחתו. דמותה שבה ומזכירה לנו שהקולנוע של היינס הוא, כמקובל במלודרמה, קולנוע על נשים, לרוב כאלה שמקריבות את עצמן למען שלמות התא המשפחתי.
הסרט עוסק, במישור סימבולי יותר, ברעל שנוכח כמעט בכל משק בית אמריקני המחזיק כלים עשויים טפלון. זו, אחרי הכל, מהות הקולנוע של היינס שאכן מציג את החזות הבורגנית הלבנה, ובכן, כרעילה. בצורה מפורשת יותר הוא עשה זאת באחד מסרטיו המוקדמים, Safe מ-1991, שבו גילמה ג'וליאן מור, השחקנית המזוהה עמו, את דמותה של עקרת בית בורגנית המפתחת תסמיני מחלה כאשר היא נחשפת לכימיקלים נפוצים. אם "פרשת המים" הוא סרט מסורתי ביותר, יש במראית העין הזו משהו מתעתע. ודאי כאשר צילומיו של אד לחמן, צלמו הקבוע של היינס, צובעים את הנוף האמריקני הכפרי ואת הביתיות הבורגנית בגוונים כהים וקודרים. הבורגנות אצל היינס היא לעולם לא מקום מפלט.
פרשת המיםפרשת המים
קשה לצפות ב"פרשת המים" מבלי להיזכר ב"פוקסקצ'ר" (2014) של בנט מילר, שבו גילם סטיב קארל את דמותו האקסצנטרית של בן משפחת דופונט. סרטו הנפלא של מילר הציג דיוקן מעוות ופרוורטי של הקפיטליזם האמריקני – זה שצלו האפל והקודר מוטל עתה, בסרטו של היינס, על החקלאים והכפריים שמייצגים את אמריקה הישנה והשורשית. קשה שלא לעקוב אחרי הסרט בעניין, אבל יש בו גם משהו מוגבל מאוד שנובע מהיותו דרמה אקולוגית שמסריה ברורים ותכליתה מוצהרת. רוב בילוט הוא פני האידיאליזם והצדק, וכל השאר הם בבחינת סטטיסטים בשיעור שהוא מעביר לנו. אבל זהו גם סרט אקטואלי שלבו במקום הנכון, והכנות הזו אינה חולפת מעל ראשינו. לא פחות מכך – הסרט מאפשר למארק רופאלו עוד תצוגת משחק נהדרת, כזו שאינה ממקמת אותו בעמדת הגיבור אלא להיפך. אדם מופנם ואפילו מעט אקסצנטרי.