יוצרי קולנוע רואים עצמם כמספרי סיפורים, אמנים שמממשים רעיונות שבדו מראשם הקודח והופכים אותם למציאות על המסך. לפעמים הם מדמיינים לעצמם ולנו עלילות מתח אפלות, לפעמים הם משחזרים אירועים היסטוריים באוויר, בים וביבשה, ולא פעם הם גם יוצאים החוצה לחלל. ואנחנו נסחפים אחריהם בבית הקולנוע או מול הטלוויזיה, ואז חוזרים לעדכוני החדשות אונליין. אבל מה שגילינו לאחרונה זה שבאינטרנט יש יותר מספרי סיפורים מאי פעם: מפיצי דיסאינפורמציה אנושיים או ממוחשבים שמסתתרים מאחורי המקלדת, קונספירטורים בלתי נלאים שהפכו לאושיות רשת משפיעות, שמועות שזורמות משומקום לכל מקום. הגולשים נסחפים אחר כל אלה באוטוסטרדת המידע שיצאה מכלל שליטה. קוראים לזה פייק ניוז. אלה שמנסים להיאבק בתופעה שזיהמה את השיח הציבורי הם העיתונאים. זו אולי מלחמה נואשת, אבל מי שמספקים להם תמיכה הם דווקא הקולנוענים, והם עושים זאת דרך סרטים שחודרים לעומק הבעיה ומי שעומדים מאחוריה.
"פוסט אמת: המחיר של פייק ניוז" - טריילר
(באדיבות HBO)
על פי דונלד טראמפ, זכויות היוצרים על המונח "פייק ניוז" שמורות לו, אבל מדובר בפייק ניוז בפני עצמו מכיוון שעיתונאי "באזפיד" קרייג סילברמן החל להשתמש במונח כבר ב-2014. עם זאת, אין כמעט ויכוח על כך שהתופעה צברה תאוצה מסחררת מאז בחירות 2016, שהביאו אותו לבית הלבן. טראמפ השתמש במונח באופן פומבי מול מצלמות הטלוויזיה כדי לקעקע את אמצעי התקשורת האמריקנים שהתעקשו לפשפש בציציותיו, לחשוף את שקריו ולבקר את מעשיו. אלא שפייק ניוז האמיתי - אוקסימורון מן הסתם - הוא לא מה שהנשיא אומר מעל לפני השטח, אלא הביוב שזורם בצינורות הלא מקובלים. הגולשים נסחפים אל תוך מערבולות תוכן ללא יכולת לעגן את עצמם בעובדות. הסרט "פוסט אמת: המחיר של פייק ניוז" של אנדרו רוסי ל-HBO מנסה להתחקות אחר מקורות המגיפה שהתפשטה באינטרנט בקצב מהיר יותר מהקורונה, וגילה כי כולנו נגועים.
בימינו, כשכולנו מחוברים תמידית לרשתות החברתיות - כל הזמן, בכל מקום - מידע מפוברק מופץ באופן חופשי הישר למחשבים ולטלפונים הניידים שלנו. יש מי שרואה בכך דמוקרטיזציה של הידע, אבל יש גם המוני אנשים שמנצלים זאת באופן זדוני כדי להפיץ שקרים באופן מודע, לצורך קידום האג'נדות הפוליטיות והמסחריות שלהם. כזה הוא ג'ק בורקמן, לוביסט שמודה בפה מלא כי הוא רואה בפייק ניוז "נשק מסוכן", אך הוא לא מהסס להשתמש בו. הברנש הנכלולי בחליפה מהגג מתוך תורת ההכרה (אפיסטמולוגיה) כהצדקה למעשיו. "מה זה אמת? אין מציאות, יש רק תפיסה", הוא אומר. אלא שאותם פילוסופים תהו אם ניתן לקלוט את המציאות כפי שהיא, וגיבשו כלים להטלת ספק - כך שגם אם האמת אינה בהישג יד, אפשר לפחות להפריח את השקרים שמתיימרים להתחפש אליה. בניגוד אליהם, בורקמן ודומיו יוצרים פייק ניוז בכוונה תחילה. כדי לבלבל אתכם, כדי להונות אתכם. והם צריכים את האינטרנט כדי להסתתר מפניכם.
ג'ק בורקמןג'ק בורקמן
רואה בפייק ניוז "נשק מסוכן", אך לא מהסס להשתמש בו. ג'ק בורקמן
(צילום מסך)
"פוסט אמת" (שישודר הערב, ו', ב-HOT, yes וסלקום tv) מציג את טקטיקת הגש ורוץ לרשת של מפיצי הפייק ניוז מצד אחד, ומצד שני אלה שניזונים מהבדיות הללו והופכים אותן למציאות בשטח. כך למשל במקרה של מחוז באסטרופ בטקסס. ב-2015 קיים שם הצבא האמריקני תרגיל להתגוננות אזרחית. הקצינים במדים אולי יודעים איך להיערך מול מתקפה אלימה בשדה הקרב, אבל לא מול זו שהופנתה לכיוונם מהרשתות החברתיות. עדויות על קונספירציה של ממשל אובמה להטיל משטר צבאי על טקסס מצאו אוזן קשבת בקרב התושבים המקומיים, שהתכוננו מצידם למאבק. הסערה הציבורית סחפה עמה גם את המושל גרג אבוט ששלח את כוחות המשמר המקומי כדי לנטר את המבצע שכונה "ג'ייד הלם". הטרלול הבלתי נתפס, שכלל דיווחים על בסיס תת-קרקעי מסועף מתחת לקניון וולמארט באזור, הפך למשבר של ממש שהכניס את האוכלוסיה כולה להיסטריה - כזו ש"חושפי מזימות" נועזים טיפחו. אחד מהם מתועד כשהוא חודר לאזור הפעילות. הוא שורד כדי לספר...שטויות.
זוהי הסכנה הגדולה של הפייק ניוז, שמופצים כשקרים במציאות המדומה של האינטרנט, אבל יש בנמצא בני אדם שמאמינים להם ויוצאים לעשות מעשה בחיים האמיתיים. אפשר לשער שהתופעה היא מניע רב עוצמה לפשעי השנאה ומסעות ההרג של אותם זאבים בודדים ומנוכרים, שחיי החברה שלהם מבוססים על הרשתות החברתיות מהן הם ניזונים. מקרה כזה שמעיד על הסכנה הוא "פיצה-גייט". במרץ 2016, בעקבות הפריצה לאימייל של ג'ון פודסטה, מנהל הקמפיין של הילארי קלינטון, הופצו שמועות על רשת פדופילים הקשורה למפלגה הדמוקרטית ושמרכזה הוא הפיצריה "קומט" בוושינגטון. תמונות של הבעלים, ג'יימס אלפנטיס, הופצו באתר 4chan הנודע לשמצה והיוו "הוכחה" למה שמתרחש במרתפים. אלפנטיס וצוותו הוטרדו שוב ושוב על ידי אותם "חושפי מזימות". בדצמבר אף הגיע האזרח המודאג אדגר וולש לביקור פתע כשהוא חמוש. אחרי חיפוש במסעדה הוא לא מצא כלום, גם לא לקוחות. אלו נמלטו למרבית המזל.
ג'ון פודסטהג'ון פודסטה
הפריצה למייל שלו הובילה לשמועות על רשת פדופילים הקשורה למפלגה הדמוקרטית. ג'ון פודסטה, מנהל הקמפיין של הילרי קלינטון
(צילום: AP)
אינספור דוגמאות יש להתפשטות פייק ניוז ואלו התעצמו בשנים האחרונות בעידודו של טראמפ והאנשים המעוניינים בטובתו, בהם גם ולדימיר פוטין ואנשיו, ששולחים יד נעלמה אל תוך ראשם ולבם של הציבור האמריקנים ומזריקים לתוכם מידע מפוברק. כאמור, אלו לא שמועות מזדמנות, אלא תכנים שקריים שעוצבו באופן מכוון בהתאם למטרות מוגדרות מראש. התופעה הפכה לכל כך נפוצה שגם קמפיינרים של המפלגה הדמוקרטית אימצו את הטקטיקה הזאת במירוץ לסנאט במדינת אלבמה. המועמד הרפובליקני רוי מור ניצב מול האשמות על ניצול קטינות בצעירותו. במקביל, נוסדה קבוצת פייסבוק של תומכיו ובה קריאה לאיסור על מכירת אלכוהול במדינה הדרומית ועוד דרישות מופרכות. בניגוד לעדויות של הנשים אמיצות שיצאו נגד מור, מאחורי קבוצת הפייסבוק המפוברקת לא עמד איש מלבד קמפיינרים דמוקרטים שדחפו את המועמד דאג ג'ונס, שאף ניצח בסופו של דבר בבחירות.
התפתחות מדאיגה נוספת נישאת על רוח התקופה ותנועת ה-MeToo, אותה מנצלים חובבי הפייק ניוז לצורך הפצת שמועות ואי ודאות בתחום שהוא עדין וקשה להוכחה מלכתחילה. הסרט מציג מקרה מטריד שכזה: בורקמן ושותפו הקונספירטור הצעיר ג'ייקוב ווהל הכריזו כי הם מייצגים אישה שמאשימה את רוברט מולר, התובע שהוביל את חקירת טראמפ וקשריו עם רוסיה. כתבים מכובדים מכלי תקשורת כמו ה"הניו יורק טיימס" וה-CNN הגיעו למסיבת העיתונאים. האישה המדוברת לא הגיעה, לכאורה כדי לשמור על פרטיותה ולהגן על הקורבן. במקום זאת, בורקמן ו-ווהל דיבררו אותה וככל שניסו להסביר ולתרץ ולפרט - כך הסתבכו עם הכשלים הלוגיים שבגרסתם.
רוי מוררוי מור
הפסיד כי הואשם בניצול קטינות בצעירותו, או בגלל קבוצת הפייסבוק המפוברקת שפתחו לו מתחריו? המועמד הרפובליקני רוי מור
(צילום: AP)
על אף שלכאורה מדובר בפצצה פוליטית, אמצעי התקשורת המהוגנים לא מיהרו לתת במה להאשמות, מתוך ניסיון למנוע הפצת פייק ניוז נוספת. יותר מכך, כשלמערכות השונות החלו להגיע פניות מצד נשים שכתבו כי "חברת מודיעין" הציעה לשלם להן כסף כדי להאשים את מולר במעשים מגונים - הם פצחו בחקירה משלהם. כשכתבים החלו להתחקות אחר אותה חברת מודיעין שהתבררה כפיקטיבית, כל הסימנים הובילו לאדם אחד - ג'ייקוב ווהל, והפרשה התפוצצה. ל"עיתונאים" אלטרנטיביים, כמובן, זה לא הפריע למהר לדווח על ההאשמות ולהפיץ את המידע הכוזב.
למרות שכבר נחשפו במערומיהם ובערמומיותם המביכה, בורקמן ו-ווהל ניסו את מזלם שוב - הפעם במטרה להכפיש את מי שהיה המועמד לראשות המפלגה הדמוקרטית פיט בוטיג'ג', המזדהה כהומוסקסואל, בטענה על מקרה של הטרדה מינית מן העבר. גם כאן התברר כי השניים פיברקו את ההאשמות, והצעיר שהוחתם על הדברים הכחיש אותם לחלוטין. כך, בעולם בו הכל פרוץ וכולם מאמינים להכל או לא מאמינים לשום דבר, תנועת ה-MeToo פתחה שלא ברצונה צוהר לשמועות שקריות על רקע אישי או פוליטי.
עיתונאים רציניים כמו אדם גולדמן מ"הניו יורק טיימס" ואוליבר דארסי מ-CNN, שהתייצבו בקרקס המביך של בורקמן ו-ווהל, ניצבים בחזית המלחמה בפייק ניוז ומאחוריהם עומדים העורכים של אמצעי התקשורת הוותיקים כשומרי סף. אבל הרשתות החברתיות מאפשרות את הזרמת הדיסאינפורמציה הישר למחשבים והטלפונים הניידים שלנו, ומשאירה ברשות כל אחד ואחד מאיתנו את האפשרות להחליט אם מדובר בעובדות או לא - בלי יכולת לבדוק את מהימנותם. כאילו שעל טעם ועל ריח אין להתווכח. ואם חדשות הם בגדר נטיות לב בלבד, אז מה הפלא שכל כך רבים מתומכי טראמפ מעדיפים לקבל את האינפורמציה שלהם מאתרים זדוניים של ארגונים ניאו-נאצים, להאזין לשידורים של אלכס ג'ונס הנודע לשמצה, ואף לצפות במנחה הפופולארי של רשת חדשות פוקס שון האניטי, שלפני שבוע רמז שנגיף הקורונה הוא בלוף, ועכשיו מהלל את חברו מהבית הלבן על התנהלותו ומאשים את התקשורת בפוליטיזציה של המשבר.
"Feels Good Man" - טריילר
ההתפשטות המהירה של המיקרוב שלא רואה מימינו ומשמאלו היא דוגמה אקטואלית לדרך בה דיסאינפורמציה מופצת ומתנחלת בראשנו כתרופות סבתא או כקנוניה פוליטית. דוגמה נוספת מובאת בסרט החדש Feels Good Man של ארט ג'ונס, שמתחקה שלב אחר שלב באבולוציה של נגיף אינטרנטי בשם פפה הצפרדע - על המוטציות השונות שלו. על פי מומחים, מקור התפרצות הקורונה הוא ככל הנראה עטלף בשוק בעיר ווהאן שבסין. במקרה של הזיהום התודעתי שבסרט, מדובר בצפרדע. פפה היא דמות קומיקס גסה ושגרתית למדי שיצר המאייר מאט פיורי, והפכה לסמל עבור הימין הקיצוני בארצות הברית. סצנה אחת בקומיקס, שבה פפה גילה את התענוג בלהשתין כשהמכנסיים מופשלות עד לרצפה ומתוודה שזה גורם לו להרגיש טוב (Feels Good Man), אומצה על ידי גיקים מתבודדים ומבודדים חברתית ברשתות החברתיות, ובעיקר אלו האפלות שבהם. פרצופו של פפה קסם להם והם עשו בו כרצונו עם שלל ממים מחכימים ובוטים.
Feels Good ManFeels Good Man
אומץ על ידי גיקים מתבודדים ומבודדים חברתית ברשתות החברתיות. פפה הצפרדע מתוך Feels Good Man
זוהי המוטציה הראשונה של פפה הצפרדע, והשנייה היא זו שהפכה למדבקת ומסוכנת הרבה יותר. לאף אחד לא ברור איך ולמה, אבל פפה התרבה במי השופכין של הימין הקיצוני האמריקני וממים גזעניים מזוויעים הוצמדו לו בביוב המכונה 4chen. ריטוש קל בפוטושופ הפך את פפה לדמוי היטלר או דונלד טראמפ. מכת הצפרדע הזאת הפכה לשחין אינטרנטי של ממש, כשקבוצות העליונות הלבנה בארצות הברית אימצו את פרצופו כסמל משעשע, מעין צלב קרס מודרני כל זאת בניגוד לרצון הבורא של הדמות, שמנסה להילחם בכל דרך אפשרית כדי למנוע את הניצול לרעה של יצירתו. בין השאר ניסה להרוג את השרץ במהדורה מיוחדת, אבל לפפה כבר היו חיים משלו - ואלו יצאו מכלל שליטה. הוא כן מצליח במאבקו מול אלכס ג'ונס, שמלבד הפצת פייק ניוז בשידורי Info Wars שלו, עשה לעצמו ביזנס ממכירת מוצרים שונים ובהם פוסטרים וחולצות שמעוטרות בדמותו של פפה הצפרדע - זאת ללא זכויות יוצרים, ועל כך נתבע והפסיד.
אלכס ג'ונס עלה לגדולה ביחד עם הסחף של טראמפ, ובנה לעצמו במה נרחבת יחסית באמצעות טוויית קונספירציות. אלו נסמכות על מסקנות שהוא דולה מגלישה באינטרנט, לא מתחקיר מעמיק או שיחות עם מקורות ומומחים. ההגזמות נטולות הרסן שלו הובילו לבסוף להחרמתו על ידי יוטיוב, פייסבוק וטוויטר - פגיעה אנושה בחשיפה שלו שגורמת לו לאובדן עשתונות ומניעה אותו להסתה פרועה של תקשורת המיינסטרים, שקראה להסרתו מהרשתות החברתיות ולטענתו קשרה קשר עם הליברלים כדי להשתיקו. טענות ברוח זו נשמעות על בסיס יומיומי על ידי האניטי, שדרן הרדיו השמרן ראש לימבו וטראמפ עצמו. מלכתחילה הוא מצביע על העיתונאים כשותפים לקנוניית השמאל להדיחו, ובסיוע צבא הצייצנים מנסה לשלול את הלגיטימיות שלהם ולכפות את האמת שלו על הציבור. כמו בולסונארו בברזיל, ארדואן בטורקיה ומנהיגים אחרים ברחבי העולם, כולל בסביבתנו הקרובה - כולם תוקפים את התקשורת ועוקפים אותה דרך פייסבוק.
אלכס ג'ונסאלכס ג'ונס
בנה לעצמו במה נרחבת באמצעות טוויית קונספירציות. אלכס ג'ונס
(צילום: AP)
ויש גם את המקרה של נשיא הפיליפינים רודריגו דוטרטה, שדוחף את הדמוקרטיה המקומית למציאות של דיקטטורה אלימה ונוקשה ברשותו. בסרטה התיעודי A Thousand Cuts, שיצא השנה, מספקת הבמאית רמונה דיאז תמונה עגומה לגבי הפוליטיקאי גס הרוח, שעלה לשלטון ב-2016 עם הבטחה למלחמת חורמה בסמים (באמצעות טבח בלתי מרוסן של סוחרים, נרקומנים ועוברי אורח בשכונות המצוקה בערי המדינה), ומשמר את שלטונו תוך מיגור כל מתנגדיו בסנאט ובעיקר בתקשורת המקומית. דיאז מלווה עם המצלמה את העיתונאית מריה רסה, שנרדפת על ידו בגלל הביקורת שהיא מעזה להשמיע נגדו באתר החדשות שייסדה, "ראפלר". כנגד כל הסיכויים, היא וצוותה נאבקים להשמיע קול מול הנשיא וממשלתו, שמבחינתם מאשימים אותה בבגידה במדינה ואף בניסיון הפיכה.
כדי להצדיק את הגבלת חופש הדיבור והסיקור של רסה וצוותה, מזרימים אנשי דוטרטה מידע מפוברק נגדה ברשתות החברתיות והוא מגיע לכל בית בפיליפינים, שנחשבת בירת הסושיאל מדיה של העולם. את מיליוני המשתמשים של פייסבוק, טוויטר ואינסטגרם דוטרטה לא מעוניין לגמול, והוא גם לא מתכוון להגביל אותם במציאות כשהם פורצים למערכת "ראפלר" ותוקפים את העובדים שם. הלפיתה של דוטרטה בפיליפינים מעלה מההיסטוריה הכואבת של המדינה את דמותו של הרודן פרדיננד מרקוס, אך היא מהווה תמונת מראה עכורה למדינות אחרות ברחבי העולם שמוצאות עצמן בתפר שבין דמוקרטיה לפשיזם, וכך גם בארצות הברית שעוברת תהליך של השחתה.
נשיא הפיליפינים רודריגו דוטרטה ביקור ב יפן נשיא הפיליפינים רודריגו דוטרטה ביקור ב יפן
דוחף את הדמוקרטיה המקומית למציאות של דיקטטורה אלימה ונוקשה ברשותו. רודריגו דוטרטה
(צילום: AP)
השחתה זו זוכה להשחזה גם במותחן העלילתי רווי הסאטירה "משחקי ציד" (The Hunt) שעלה בשבוע שעבר בבתי הקולנוע בארצות הברית ומלגלג גם הוא על פייק ניוז תוך שהוא מזהיר מההשלכות האלימות האפשריות שלהן. עלילת הסרט, שביים קרייב זובל ושאת התסריט הפרוע שלו כתבו יחדיו דיימון לינדלוף ("השומרים") וניק קיוז, מחוללת קונספירציית רשת המכונה "מאנורגייט" (Manorgate) ולפיה יו"ר תאגיד מצליח רכשה לעצמה אחוזה בוורמונט, לשם מובאים אנשי ימין על תקן ברווזים במטווח. כך הופכים הרדנקים השמרנים לניצודים על ידי אנשי האליטה הליברלית, שיוצאים מהלשכות הממוזגות שלהם לשטח כציידים חמושים וחסרי רחמים. האם הקונספירציה - שמקורה בבדיחה מטופשת שהשתרבבה לקבוצת וואטסאפ ומצאה דרכה לאינטרנט - אמיתית? או שמדובר בקשקוש נוסף שבקע מראשם הקודח של מפיצי הפייק ניוז? הסרט משתעשע בערבול של הבדיה והמציאות, וההשלכות הקשות של זה על החברה המערבית וכן על כל אחד ואחד מאיתנו.

Kill Chain: Cyber War on America's Elections

הפייק ניוז הוא לכאורה תוצר טבעי של חופש הביטוי, ערך נעלה ברעיון הדמוקרטיה, ובה בעת הוא מסכן אותה. בשבוע הבא יעלה ברשת HBO הדוקו Kill Chain: Cyber War on America's Elections בו מתלווים הבמאים סיימון אדיזון, ראסל מייקלס ושרה טיל למומחה אבטחת המידע הארי הורסטי שחושף אינספור פרצות במערכת הבחירות הממוחשבת. הראיות נגד ההתערבות של ההאקרים הרוסים בבחירות 2016 חד משמעיות. למרות זאת, מנהיג הרוב הרפובליקני בסנאט, מיטש מקונל, מתעקש לחסום כל יוזמה חוקית להגנה מול מחבלי המקלדת הזרים.
על פי גאוני המחשב שמתראיינים סרט, על אף חיבתם הגדולה לטכנולוגיה מתקדמת, ייתכן שהפתרון הבטוח ביותר הוא להצביע באמצעות פתקי נייר. לחזור לבייסיק (לא, אין הכוונה לשפת התכנות הקדומה). כך בחזית ה-Cyber Wars אבל איך אפשר להכריע את ה-Info Wars? הרי לא נזנח את האינטרנט ונחזור לקרוא עיתונים מודפסים. כנראה שהאפשרות היחידה היא לחנך את עצמנו, להיות ספקנים. קצת כמו העיתונאים של פעם. לנקוט בגישת חשדהו, ולא בהכרח כבדהו. הסרטים הללו מנסים לפקוח את עינינו, לפתח נקודת מבט ביקורתית. אולי אפילו כלפי עצמם.