טרי ג'ונס נפטר ביום שלישי בגיל 77, אחרי ארבע שנים בהן סבל מסוג נדיר של דמנציה, ונראה שההספדים עליו, הגם שבהחלט אינם חסרים סופרלטיבים היאים לגאון קומי רב הישגים, חבר ההרכב הקומי האגדי מונטי פייתון - לא באמת עושים חסד עם תפקידו בכוח.
כפרפורמר, ג'ונס היה מבריק ומחויב לחלוטין, עם כישרון יוצא דופן לגילום נשים בריטיות זעופות בגיל העמידה, שמלותיהן מהוהות וצווארונן כחול. כיוצר, ניהל את המעבר של החמישייה לקולנוע ואף התגלה כבמאי שאפתן ומבריק - הכישרון היצירתי המובהק שבחבורה, יחד עם טרי גיליאם. אבל בסך הדברים, ברמת אופיה של מונטי פייתון כשלם, הרכב של כישרונות הנשען על איזון עדין, מה הביא איתו טרי ג'ונס?
טרי ג'ונס טרי ג'ונס
טרי ג'ונס
(צילום: AP)
ג'ון קליז היה השחקן הטוטאלי והמוכשר ביותר מביניהם, מייקל פיילין הפנומן הפדנטי והמדויק; אריק איידל הביא זיק של טירוף, סליזיות בריאה ואת השירים הכי נפלאים, ומגרהאם צ'פמן ז"ל נשבה רוח אנושית נחוצה (אם כי אף אחד לא גילם טיפוסים אטומים טוב ממנו). טרי גיליאם היה אחראי לאנימציה, ברא את הלוק הייחודי והפיח גרוטסקיות עולצת איפה שהיה צריך, וג'ונס? מה הביא איתו ג'ונס לשולחן הזה, העמוס בגאונים קומיים, העולה על גדותיו בכישרון ויכולת?
ובכן, ג'ונס הביא קצת מהכל – ובעבודתו מאחורי הקלעים, עם חיבתו לאבסורד ולהיסטוריה (ואלוהים יודע שקשה לנתק ביניהם), טבע במידה רבה את האופי של ההרכב כולו. בהשפעתו, "הקרקס המעופף" של הפייתונים, תכנית המערכונים ההיסטורית וההיסטרית שהפכה אותם לאייקונים, זנחה מאחור את גבולות הקומדיה הידועים, ואפשרה למערכונים להשתחרר מבחינת פורמליסטית, להשיל מעליהם את כבלי המסורת ולחבק את הסוריאליסטי והמטורלל. תחת ידיו, פנתה החבורה בהמשך גם לאפיק הקולנועי, קונה לעצמה את חיי הנצח האמיתיים שלה, כשג'ונס אוחז במושכות הבימוי - ומתמקצע מסרט לסרט.
הראשון מהם, "הגביע הקדוש" מ-1975 (אותו ביים יחד עם טרי גיליאם), הינו תוצר מובהק של אהבתו של ג'ונס להיסטוריה, וספציפית לתקופת ימי הביניים (עליה יצר והנחה סדרות דוקומנטריות, וכן גם כתב ספרים). מעבר לכך, הוא גם מדגים את נטייתו של ג'ונס לרוויזיוניזם היסטורי, למבט אנטי-רומנטי ולקריאת תיגר על המחקר ההיסטורי הרשמי. כל אלו אולי מוקצנים בסרט ומזוקקים עד שהם הופכים לאבסורד טהור – מאבירים שאומרים "ני!" ועד לדיונים מעמיקים אודות מעופה של סנונית אפריקאית - אבל מעל כולו שורה הרוח הלעומתית, המפקפקת והמתווכחת שהביא עמו ג'ונס, כולם כלים קריטיים במאבק הנצחי שבין נאורות לבורות.
מונטי פייתוןמונטי פייתון
מונטי פייתון
(צילום: Andy Gott)
ב"בראיין כוכב עליון" (1979), הסרט שהכניס אותו ואת פייתון גם לפנתיאון הקולנועי (מעבר לוויטרינת הגאונים הקומיים, בה כבר ישבו לבטח), הכריזה החבורה מלחמה על סיפור המקור של ישו, לא פחות. כאן, התגלה ג'ונס יחד עם חבריו גם כאיקונוקלסט חסר מורא - מנתץ אלילים בעליצות, עם חיוך שהדביליות המשמחת שלו לחלוטין לא מסתירה את הביקורת החומצתית שמתחתיו. אם ישנו הישג אחד של ג'ונס שייוותר לנצח, הרי שזהו הסרט ההיסטרי, האמיץ והזועם הזה, ששם ללעג וקלס לא את האמונה, אלא את הפתולוגיה שהופכת אותה לדת.
סרטו השלישי והאחרון כבמאי ושחקן של ג'ונס עם חבורת פייתון המלאה, "טעם החיים" (1983), הוא ה"למיטיבי לכת" של פייתון – הפרויקט השאפתני והמאתגר ביותר שלהם, אשר בו נתן ג'ונס דרור לנטיותיו הסוריאליסטיות והרדיקליות ביותר ויצא עם יצירה יחידה במינה, סרט אפיזודיאלי מבריק, מתסכל ובלתי נשכח, עם רגעים של קולנוע גדול באמת.
בנאמבר "כל זרע הוא קדוש" (שאת מילותיו כתב עם מייקל פיילין) הפך ג'ונס לבאזבי ברקלי, הכוריאוגרף ההוליוודי האגדי של תור הזהב (ואז שוב, לקראת סיומו של הסרט); בסצנת קציר-האיברים חיבר בין הבירוקרטיה המטומטמת וחסרת ההבחנה לבין האימה שצריך לחוש ממנה כל אדם שיודע מה טוב לו, ובסצנת המסעדה הידועה לשמצה גילם בעצמו את מר קראוסוט - האיש השמן בעולם - והציג חזון בלהות גרוטסקי שמקיא בפרצופן של הבורגנות השבעה והצרכנות האובססיבית.
אם לג'ונס היה תפקיד אקוטי אחד בעיצוב אופיה של מונטי פייתון, הייתה זו נכונותו ללכת למקומות אליהם לא הלכו לפניו, לשחוט פרות קדושות בכל אחו אפשרי, ולסרב לקבל את מרותן של המוסדות המתווכים בינינו ובין צרכינו הרוחניים. נפשו הייתה חופשיה באמת ובתמים, ועתה היא חופשיה גם מכבלי גופו. יהא זכרו ברוך.