הספרייה הלאומית תקפיא את פעילותה ותשלח לחל"ת שלוש מאות עובדים, אך למעט כמה תגובות מתוך עולם הספרות והתרבות – נדמה שהרוב המוחלט של הישראלים עבר בקלות לסדר היום. למעשה, נדמה שרוב הישראלים מחוץ לאקדמיה או לסצנה הספרותית כלל לא שמעו על סגירתה של הספרייה הלאומית, ואף זה לא אמור להפתיע - גם בעודה פתוחה לרווחה, מרבית הישראלים כלל לא הכירו בקיומה. לבקר בה? עכשיו כבר באמת הגזמתם. בזמן שהמוסד ההיסטורי הזה מתכונן לנעול את שעריו, הישראלים התבצרו בהמוניהם מול אגף הסדרות החדשות בנטפליקס. הגוף תקוע בישראל, הראש באמריקה.
סגירתה הזמנית – כך יש לקוות, על כל פנים – של הספרייה הלאומית, החל מה-17 באוגוסט, מגיעה לאחר קיצוץ משמעותי בתקציב המוסד, הנמצא בבעלות משותפת של המדינה והאוניברסיטה העברית, ובמקביל - צניחה בהכנסות ובתרומות בזמן מגפת הקורונה. אז למה בעצם להתקומם? הרי בתרבות ששואפת לצמצם את המנגנון הפנימי שלה לצמד המילים "היצע וביקוש", רווחת התפיסה שאם לא משתמשים בזה – כנראה שפשוט לא צריך את זה. אבל מי שמעוניין לחיות במדינה שמעלה על נס את ההשכלה, התרבות והזיכרון ההיסטורי – לא יכול לשתוק. על כן, יש להתעקש שאת הספרייה הלאומית צריך ועוד איך. יש לסייע לה להכניס רווחים, ויש להתעקש שהמדינה תתקצב אותה – גם ובעיקר בצוק העתים. במילים אחרות, עלינו ללמוד מהדתיים. אפילו מהחרדים.
הספרייה הלאומית נתפסת כמוסד ארכאי, שתקוע בעבר – ובמידה רבה היא כזו. מכאן כוחה וחשיבותה. באינספור מוסדות חינוך, קנים ושבטים של תנועות נוער ומוסדות ממשלתיים מתנוססת לתפארת האמירה של יגאל אלון, שכבר הפכה קלישאה: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". לעתים קלישאות נעשות כאלה דווקא משום שכולנו מבינים שהן נכונות. זהו בדיוק תפקידה של הספרייה הלאומית: לשמור את אוצרותיה הטקסטואליים החשובים והנדירים של התרבות היהודית, תולדות ישראל והציונות. כי העבר מזמן חלף לו, אך הווה והעתיד של חיינו תלויים במידה רבה בעולמנו הרוחני והמחשבתי.
שוו בנפשכם שהיו מודיעים שהחל מאמצע אוגוסט תיסגר ישיבת מיר, לדוגמה, עד להודעה חדשה. כיצד היו מגיבים החרדים? האם הם היו פשוט נאלמים? לא ולא. הם היו יוצאים לרחובות. את התמונות הבאות כולנו יכולים לדמיין. אין כאן משום התנגחות בחרדים, אלא להיפך. ניתן אף להעריך את האופן שבו הם נאבקים על הנוכחות של הרוח והטקסט בחייהם. כמובן, בעולם החילוני הטקסט והמסורת אינם יכולים לקבל אחיזה עד כדי כך גדולה בחיי היומיום – אך מדוע לוותר מראש ובאופן כה גורף? חילונים רבים נוהגים להתגאות בכינוי "עם הספר" – ובאותה נשימה, להלין על כך ש"כבר איננו כאלה". אך הכינוי "עם הספר" מתייחס, מבחינה היסטורית, בראש ובראשונה לספרי הקודש היהודיים, ובינתיים, בעיקר המאמינים האדוקים מוכיחים כי הם ראויים לכינוי הזה, שנה אחר שנה, עשור אחרי עשור, בהתמדה. מישהו יודע אם הכינוי "עם הבינג'" תפוס כבר?
סגירת הספרייה הלאומית צריכה להטריד לא רק את אנשי הספר, האקדמאים, חובבי הכרזות הישנות ואספנים של כתבי עת מצהיבים. זה צעד שצריך להדיר שינה מעיניו של כל ישראלי באשר הוא. בכל פעם שהציבור החילוני בישראל שותק על מהלך כזה – נשחקת בעוד סנטימטר הפריבילגיה שלו להיעלב כשמדברים על "העגלה הריקה". העגלה אינה מתמלאת מעצמה – יש להעמיס עליה כל טוב. ובאותה נשימה חשוב לציין שלכל אזרח בעל זכות הצבעה יש את הזכות והכוח לעצב את מוסדותיו הלאומיים. על הישרדותה - ועל דמותה - של הספרייה מוכרחים להיאבק כל הישראלים החיים פה, מכל האמונות, הדתות והמוצאים.
הספרייה הלאומית אינה המוסד החשוב היחיד. אחד מערכי העולם החילוני הוא האוניברסליות – הרצון לטעום מכל התרבויות והעולמות. תולדות האמנות החל מערש הציוויליזציה, שיעורים בהשראת פילוסופיית המערב, חוכמת המזרח ותרבות אפריקה, מופעי מוזיקה, תיאטרון ומחול – ככל שנלמד יותר, כך נבין טוב יותר את העולם שבחיקו אנחנו חיים. אך הבופה העצום הזה אינו מספיק, ויש ללמוד מהעולם הדתי שלא מספיק לתת לרוח לנשב דרך חיינו, אלא חובה לעגן אותה בתוך היומיום, באמצעות מוסדות וטקסים. מרכזים רוחניים, בין אם אלה מוזיאונים, ספריות או סנימטקים – הם עניין הכרחי. טקסטים מתפוררים אם לא משמרים אותם. ארכיונים זקוקים למימון. במציאות אחרת, הספרייה הלאומית הייתה יכולה להיות אתר עלייה לרגל.
