כבתו של הבמאי פרנסיס פורד קופולה, מגדולי הבמאים האמריקנים, סופיה קופולה הואשמה בתחילת דרכה שהיא התקדמה בזכות נפוטיזם. הופעות האורח שלה בסרטיו של אביה – מהתינוק בטקס ההטבלה המפורסם ב"הסנדק" (1971), ועד הופעתה הידועה לשמצה כמרי קורליאונה, בתו של מייקל, בחלק השלישי של הטרילוגיה (1990), נתנו לה נוכחות שלא ממש הצדיקה את עצמה. גם התסריט הראשון שכתבה בתור נערה, "חיים בלי זואי", שביים אביה ושובץ באנתולוגיה "סיפורי ניו יורק" (1989) בין מרטין סקורסזה לוודי אלן, לא ממש הצדיק את הכבוד לו זכתה. כבר אז עלילתו התמקדה בילדה שחיה במלונות פאר ומנסה לפייס בין אימה הצלמת לאביה המוזיקאי, שמרבה להופיע ברחבי העולם.
הנושא של יחסי אב-בת ביצירותיה המשיך להדהד גם בסרטים שהציבו אותה כאחת הבמאיות הבולטות בשני העשורים האחרונים וכמי שעומדת בזכות עצמה. סרטה הרביעי "אי שם" עסק במערכת היחסים של נערה בת 11 (אל פנינג) ואביה (סטיבן דורף) - שחקן קולנוע מפורסם אך גם מי שסרטיו וחייו ריקים ממהות. הצורך של הבת בקשר עם אביה, והבנתו המתגבשת של האב כי היא הדבר היחידי שיש לו ערך בחייו, מתפתחים על רקע שהותם ב"שאטו מרמונט", המלון הוותיק והמפואר שארוג להיסטוריה של הוליווד.
סרטה השני "אבודים בטוקיו" (2003) הוא עדיין המזוהה ביותר, ואולי גם המוערך ביותר, בעבודותיה של קופולה. למרות שהדמויות הראשיות אינן "אבא" ו"בת", הדינמיקה של הקשר המנחם עם האב המצליח מצויה גם שם ומהדהדת את "חיים בלי זואי" ו"אי שם". הגיבורה היא אישה צעירה בתחילת שנות ה-20 לחייה (סקרלט ג'והנסון) הנמצאת בתקופת שהייה בטוקיו לרגל עבודתו של בעלה הצלם – דמות המבוססת על במאי הקולנוע ספייק ג'ונז, בעלה דאז של קופולה. בעוד הבעל שקוע בענייניו היא חשה ניכור מסביבת המלון והעיר הזרה שבה היא נמצאת. ברגע משבר זה יש נחמה בקשר של ידידות עם ניחוח רומנטי המתפתח בינה ובין שחקן קולנוע אמריקני שגילו יותר מכפול משלה (ביל מארי).
האלמנטים של יחסי קרבה/ריחוק לדמות אב, אב שבדמותו או בשיוכו המקצועי והאמנותי נושא ממד של קסם אבל גם של חוסר בגרות, והאופן שבו דמות זו נוכחת ברגע של משבר בחייה של דמות נשית, כל אלו חוזרים גם בסרטה האחרון של קופולה. הדרמה הקומית הסימפטית On the Rocks שעלתה לפני שבוע לאפל טי.וי.
השם נושא את המשמעות הכפולה בסלנג האמריקני – on the rocks במובן מקביל ל"על הפנים" הישראלי. כך גם מצבה של הגיבורה ומצב נישואיה. אבל on the rocks הוא גם שתיית משקה אלכוהולי הנמזג על קוביות קרח. פעולה הנקשרת בסרט לאורח חייו הנהנתני של אביה של הגיבורה, שמתקשר איתה בעיקר מעל כוסות משקה בבר או מסעדה יוקרתית.
לורה קין (רשידה ג'ונס) היא סופרת החייה במנהטן שנמצאת במשבר כתיבה. היא נשואה לדין (מרלון ווינס) שדווקא נמצא בתקופת פריחה מקצועית. עם יוזמות עסקיות, כנסים במקומות אקזוטיים ועובדות משרד צעירות ונאות. יש לו מעט מאוד זמן להיות קשוב לצרכיה הרגשיים של אשתו. לורה היא זו שעסוקה בטיפול היומיומי בשתי הילדות החמודות של הזוג – מיה (ליאנה מוסקט) בגיל היסודי, ותיאו (אלכסנדרה אנה ריימר) המתקרבת לגיל גן החובה. שתיהן חיות בעולם של ילדות מגוננת ויצירתית, וגם זו, עם כל האהבה של האם לבנותיה, דרך מאוד שונה מזו שבה האם חווה כעת את חייה.
תחושות הפקפוק העצמי של לורה גוברות כאשר היא מתחילה לאתר סימנים מחשידים בנוגע לנאמנותו של בעלה. אינטרקציה קצת מוזרה כשהוא חוזר מטושטש מנסיעת עסקים. בהמשך היא מוצאת במזוודה שלו תיק רחצה של עובדת מהמשרד שלו ובו בקבוק שמן גוף. הנשים במשפחתה – הסבתא, האימא והאחות, מנהלים איתה שיחה נינוחה עם זרמים תת קרקעיים של שיפוטיות – על הלבוש הלא מטופח שלה ועל הנאיביות שהיא מפגינה בכך שאינה חושדת מספיק בבעלה. היא זקוקה למבט של גבר על הסיטואציה ומי אם לא אביה יכול להסביר לה באיזו מידה חשדותיה מוצדקים?
היא מתקשרת אל אביה פליקס קין (ביל מארי – בהופעתו השלישית בעבודותיה של קופולה) שחי בפריז את חייו הנהנתנים. בהמשך, בעוד חשדותיה של לורה גוברים, פליקס מתייצב במנהטן ומנסה לסייע לה לטפל בבעיה. מול הדמות הקצת מהוהה של הגיבורה, מארי מגלם תפקיד שמצדיק את הסרט. גבר לא צעיר, אבל פלרטטן בלתי נלאה עם נשים בכל הגילאים. איש העולם הגדול, ומי שעוסק בהצלחה רבה בסחר ביצירות אמנות. יש לו גם דעות מפוקפקות ובוודאי מאוד לא מעודכנות על יחסי גברים ונשים והיסודות שלהם בעולם הטבע והאדם הקדמון. הם דנים במצב היחסים, והוא גם מציע, בנכונות יתר, את עזרתו במעקב אחרי דין.
היחסים בין לורה ופליקס מושתתים על חיבה הדדית, אבל יש בה גם צד שמנסה לא להיעתר לקסם של האבא שלא היה נאמן לאימה. באופן שאינו גס ומלודרמטי קופולה תנתב את היחסים גם לנקודה שבה הם יצטרכו לדבר על העבר המשפחתי.
יש הרבה חן ואלגנטיות באופן שבו קופולה מתווה את היחסים בין השניים, אך זה בא על חשבון הבחינה המורכבת של יחסים ממין זה כפי שעוצבה, לדוגמה, בסרט ב"טוני ארדמן" (2016). ביל מארי מביא את עצמו – וזה לא מעט לחובביו של השחקן. נראה כי הופעת המשחק שלו הותאמה לכריזמה הספציפית שלו ונדמה כי הוא מבצע אותה ללא כל מאמץ. האופן שבו הצלם פיליפ לה סורד (שצילם גם את סרט הקודם של קופולה, "הפיתוי") מצלם את מנהטן עושה עימה חסד. היא מזכירה את המבט המצועף של סרטי וודי אלן בשנות ה-80 על ה"אפר ווסט". בסופו של דבר זוהי דרמה-קומית אלגנטית, משוחקת היטב, ובזכותה ניתן להיזכר ביופייה של מנהטן, שזה לא מעט בימי הקורונה.
